אולי כולכן מוצלחות, מלאות אנרגיות וחדורות מוטיבציה תמידית,

אבל אני לפני כשנתיים ידעתי, כי המקצוע שלי כמתכנתת – גדול עלי.

ראשית, הלוחמה היומיומית המתישה מול השמש- על המפציע המקדים יותר. שלושת-רבעי-תריסר השעות הבלתי אוזלות. המפגש הקצר והעייף עם הילדים (ואף זאת כדי להתכונן כבר ליום המחרת) וכן, גם סוג העבודה הצחיח אותי לגמרי וגרם לי לחוסר חשק וסיפוק.

במשך זמן רב חיפשתי לעשות הסבת מקצוע. אך מגוון רחב מאוד של אפס רעיונות עמד לי…

איך אישה בת 38 יכולה להתחיל עם מילויי מקום בביה"ס או להוסיף לימודי מקצוע חדש באמצען של חיים?

חיכיתי וציפיתי לישועת ה'.

באיזשהו שלב, כשהרגשתי קושי אמיתי מאוד, עלה בי לפתע רעיון מלהיב ביותר. וידעתי כי אני הולכת לפתוח מעון בפריפריתנו הצנועה שבדרום.

הביקוש הרב לכך, הגמישות מבחינת השעות, ההתאמה לאופיי ולכישוריי ו- כן, גם המשכורת הבלתי מבוטלת, היוו כר פורה, מדליק ומתסיס…

הריח המשכר של העצמאות ושל אופי העבודה כבר החל לתפוס בי חזק מאוד.

דמיוני הלך רחוק מאוד ואפילו ידעתי איך האיורים על הקירות הולכים לשטוף את העין ואילו פליימובילים יירכשו באהבה לדרדקים הנכבדים.

המשוב שסביבי חיזק אותי מאוד, מצאתי אף מבנה קסום והכל היה נראה ורוד בוהק המתחיל על הצד הנפלא ביותר. אפילו ביתי בת ה12 סיפרה לחברה שה"למעלה מ20" (:)) של גילה של אמא התברר כטעות, והיא באמת צעירה כעת מכך בכמה וכמה שנים….

איכשהו, באחת השיחות על כך עם בעלי, הוא אמר לי משהו בנוגע לאיזשוהי פגישה עם רואת חשבון.

רגע לאחר מכן נפלו לי בזה אחר זה פירורי סיטואציות עתידיות בלתי נמנעות עבורו- פגישות ארוכות עם גורמים בעירייה. שיחות מעמיקות עם מנהלי חשבונות וביטוחים. תכנון רחב ויסודי בכל. בירורים מבירורים שונים ומשונים וזאת כדי לגרום לניצול מקסימלי בקשת הרחבה של הנושאים וכו' וכו' וכל כיוצ"ב.

ומה יקרה במצבים של פיצוץ קריטי בצנרת או שבר בחלון שלא סובל דיחוי? הוא לא יזעיק את עצמו בלית ברירה אחרת מהכולל, כדי לטפל דחוף בכל מה שדורש עסק פרטי המכיל אובייקטים רכים כל כך ופרטים רבים כל כך?

באותו הרגע היה לי כבר ברור. עם כל הכוונות הטובות, אין מצב שאוכל לקחת בלעדיות על הפרויקט. בעלי ודאי ובטוח ואין בכך ספק, יאלץ לנטול חלק פעיל ביותר, ובאופן מיוחד לאור העובדה שהוא ניחן בכתפיים רחבות יותר משלי וביכולות ובכישורים הממולחים המתאימים יותר ממני…

לא היה קל לדחות את החלום המנצנץ בשתי ידיים, אבל כשקלטתי שבעלי יהיה מעורבב פה חזק בעסק, על חשבון יכולת הלימוד שלו – קיבלתי רגליים קרות.

עוד ימים רבים לאחר מכן הייתי אמונה על כך שיבוא היום ואני איוושע. הקב"ה ודאי רואה את הכח ואת המח.. אין לי ספק שאזכה לשערי אורה וישועה.

החלק הזניח היה, שבסופו של דבר, בסייעתא דשמייא גדולה מצאתי משרה שאי אפשר להאמין לה.

נישה אחרת לגמרי בייעוץ בתחום כל שהוא, המסבה לי הנאה וקורת רוח פשוטה וטובה. שעות עבודה נוחות המתאימות לבית שלי אישית ומשכורת טובה יותר משמעותית…

כן, באמת שהיה לי קל הבוקר להזכיר לשעון כבר לצלצל…

אבל החלק המרכזי יותר, והמשמעותי הרבה הרבה יותר, הוא לראות את בעלי חוזר, במנוחת הנפש אמיתית מהכולל וביכולת לשריון כל המשאבים והאנרגיות לשם כך.

אפס עול של חשבונות ובירוקרטיה ופגישות ותשלומים וסיכונים וחובות….

תדיר עולות בי הדמעות. איך שבסייעתא דשמייא נוראה, במחשבה כנה ופשוטה אחת, קניתי את עולמי.

והאיורים הדמיוניים על הקירות ששום עין לא שזפה – הם הקישוט הכי יפה של הבית שלי.