לתגובות הקוראות
זה קרה ביום של חופש, כזה שהותיר לי מספיק פניות נפשית להקשיב לילדים ולא רק לשמוע אותם…
הבן הגדול יצא ל'חברותא' שארגן בעצמו עם חבר. דווקא בגלל שהוא רק בן 8 ושמדובר ביוזמה אישית שלו, זה כל כך מרחיב את הלב לראות אותו עוזב הכל ורץ לבית הכנסת בקביעות.
אני מצידי, מנסה לעשות הכל כדי שירגיש כמה הלימוד הזה יקר לנו.
לא משנה אם זו גלידה או קולה קרה, העיקר שירגישו שזה יקר ומתוק לכולנו.
הקטן שלי (4 וחצי) התעניין מה אני שמה בשקית ואני ניצלתי את הזמן להסביר לו שהלימוד כל כך יקר לנו, ואנחנו מכינים לאיציק 'משהו מתוק'…
הקטן מסתכל עלי בעיניים גדולות ולא מבינות ואומר לי:
מאמי, למה הוא צריך משהו מתוק? הלימוד בעצמו זה מספיק מתוק… לא!?…
לא יודעת מה נשאר מהסיפור הזה, 'בכלי שלישי'…
אבל אותי הוא מציף בטעם מתוק כל פעם מחדש.
ולמה שלחתי אותו ל'שמורה'?
כי זאת ההזדמנות שלי להודות לגיבורות מהסיפורים הקודמים, שמחזקות אותי לא לעשות 'קיצורי דרך' בעבודת ה'. יש הרבה דברים שיכולתי להקל על עצמי ואני מוותרת.
פעמים רבות למען חינוך הילדים.
המשפט הזה והחום שהציף את ליבי בעקבות זאת מזכירים לי… שהכל שווה!
