שלום יקרות,

שבוע שעבר כתבתי כמה מילים על מדינת 'תל אביב' העצובה…
זה לא פייר לא לכתוב את הצד השני של המטבע:
את החזרה לערי הקודש והיופי הייחודי השמור להם בימי בין-הזמנים.
משפחות משפחות יוצאות ובאות, לא משנה הגודל, לא משנה הגילאים…
החן, היופי הייחודי – הביחד האמיתי, לא זה הוירטואלי, כל כך מתוק, שמרגיש לי לפעמים ש'הארץ זבת חלב' מתכוון לזה…:)
לכבוד כל הנופשים האלו באשר הם,
אלו המצליחים להפוך כל יציאה לפארק קרוב – לחוויה,
כל נסיעה לים – לאטרקציה,
וכל מגש פיצה – לסעודת מלכים…
להם מוקדש הפירוש הנפלא של ה"כלי יקר" השבוע:

ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וגו' רז"ל דרשו (תענית ד, א) ארץ אשר אבניה ברזל אל תקרי אבניה אלא בוניה אלו ת"ח שעוסקין בבנינו של עולם והם מחדדים זה את זה כברזל.
ואם נשאל, מדוע לא לפרש את זה כפשוטו, מחצביה ברזל ממש?
משום שאם הכוונה מחצב ממש, מה הסמיכות לאכילת לחם? וממשיך ה"כלי יקר":
אלא ודאי שהכל מדבר מהנהגת לומדי תורה כי כך דרכה של תורה פת במלח תאכל  והביאור הוא שארץ זו לא בעבור מסכנות ודלות תאכל בה לחם כמות שהוא שהרי לא תחסר כל בה, אלא לפי שהיא ארץ אשר אבניה בוניה ברזל מחדדים זה לזה בהלכה וכל כך יהיה להם חשק בתורה… אלא יסתפקו בלחם לבד. ואל תאמר שבעבור זה יותש כחם אלא עכ"פ יהיו חזקים כברזל כי התורה תוסיף תת כחה להם.

לא משנה מה יגידו 'הם' עלינו…
נכון. ה'כח' ו'היכולת' לצערינו – בידים שלהם…
הם יכולים לקחת היום כל אחד מלומדי התורה המסולאים מפז,
אלו שהארץ כולה ניתנה לנו בזכותם – "בשביל ישראל שיעסקו בתורה" – ולהכניסנו מאחורי סורג ברזל…
אבל אנחנו נזכיר לעצמנו ארץ אשר 'אבניה ברזל' – זה אנחנו!
ולמרות כל מה שיבוא עלינו,
גם אם יהיו גזרות ולחצים מכל הכיוונים – "ארץ זו, לא בעבור מסכנות ודלות תאכל בה לחם"-
כי התורה תוסיף לתת כחה להם!!!

***

אחרי שסיימתי לכתוב וחזרתי הביתה, יצא לי לשמוע דברים נוספים
שגרמו לי לעצור את הפרסום (עד שסוף סוף כתבתי מוקדם… :( )
כי הרגשתי שמה שקורה השבוע – משלים ממש את ה'כלי יקר' הנפלא הזה.
אז ככה,
המדינה כנראה לא מספיק מבינה 'עם מי יש לה עסק'…
היא לא העריכה אל-נכון שלתלמידי חכמים, ולומדי התורה – עשויים מזן אחר: מברזל!
אין מה לנסות להכות עליהם – הם חזקים!!!
שמעתי אתמול (ב'קו-המידע' 03-509700) את קולות הזעקה והמחאה מול כלא 10,
מן הסתם הערב בעז"ה, בשעה שאלפים מכל קהילות הקדש, בראשות ראשי הישיבות שליט"א, יגדשו את המקום – יהיו עוד דברים חמים ומעוררים, אבל המחאות של הימים האחרונים, דים כדי להבהיר למי שרגש יהודי פועם בליבו – את דעתם של גדולי ישראל.

בין כל הדברים המעוררים, הבכי המרטיט של הגאון רבי יצחק קולידצקי שליט"א, מהדהד בחוזקה…
בקריאה נחושה כפלדה הוא עמד והכריז – שאנחנו לא נשבר משום מהלומה, וכך הוא סיפר על סבה של הרבנית קולדצקי שתחי':
מרן הסטייפלער זצ"ל, היה בחור צעיר ברוסיה, תלמיד ישיבת נובהרדוק שבאותם ימים נתפס לצבא הרוסי הידוע לשמצה. הגיע שבת, והפקודה לרבי ישראל יעקב, הבחור הצעיר היתה: לשאת נשק בשבת.
לשאת נשק בשבת? לחלל שבת? בשום אופן לא! רבי ישראל יעקב מוכן לקבל עליו את העונש שיוטל עליו. והעונש, כמו שרוסים יודעים לתת – קשה ואכזרי.
פלוגת לוחמים – 150 אנשי 'כיתת יורים' עמדו בשתי שורות, ורבי ישראל יעקב הוכרח לרוץ בין השורות, כשהחיילים הרשעים מכים על גבו החשוף באכזריות עצומה.
ומעיד הרב קולידצקי שליט"א שמרן הסייפלער זצ"ל היה נוהג לספר ולהתרפק על אותה חוויה:
הרגעים האלו היו העונג הגדול ביותר שלי!
לסבול עבור שמירת שבת… זה תענוג אמיתי…

נשמע לנו הגיוני?
כן ולא.
לא כשמדובר בכל יצור אנוש באשר הוא
כן וכן – כשמדובר על תלמידי חכמים ולומדי תורה,
השבעים – ולא מלחם, שמחים ולא מיין…
רק חשקם העז בתורה, היא היא הנותנת את הכח להרגיש 'עונג גדול' גם בצליפות על גב…

***

נכון להיום, שנת תשפ"ה, אין עדיין גזרות בפועל על נשות ישראל.
לצערינו הרב, כשמדובר במדינה המתדרדרת – אין לדעת מה ילד יום
אבל גם אם עכשיו הגזרות לא עלינו ממש בגוף (ויש אומרים אולי אפילו הוסרה גזרת המעונות…)
עדיין תפקידנו במערכה – מכריע!
אנחנו, האמהות של מקבלי הצווים, נשות האברכים ואחיות הבחורים-
לנו יש את היכולת – לסייע בהצלחת המאבק.
איך?
על ידי 'השבת רוח' של טהרה ונחישות במשפחה…
"רוח איש יכלכל מחלהו" (משלי י"ח י"ד)
רש"י: " רוח גבר שהוא איש גבור ואינו נותן דאגה בלבו ומקבל כל הבא עליו בשמחה ובחבה "יכלכל מחלהו" – אין כחו סר מעליו"
הרוח היא זאת שתקבע את הצלחת המערכה.
והרוח נושבת – הרבה מאיתנו…

יש יהודי בשם פרופ' אומן, חתן פרס נובל למתמטיקה על מחקר פורץ דרך ב'תורת המשחקים'.
אחד הנקודות המפתיעות היו, שבתורת המשחקים רואים שהנצחון לא מגיע מהחזק יותר, הוא מגיע מהנחוש יותר!! (מדובר ביהודי שתומ"צ, ואני חושבת שהוא דיבר בהקשר הרוח היהודית שהיא היא תביא לנצחון – ולא כח כזה או אחר)
לפני עשרות שנים – בתקופת ההתנתקות, יצא לי הרבה להרהר בדבר:
איך ייתכן שההתנתקות הצליחה…?
הם היו כל כך נחושים וחזקים להלחם בכל הכח! מה קרה שם שכל כך לא הלךלהם המאבק?
מה שחשבתי, ואולי יש מן האמת בדברים, זה שמה שעמד להם לרועץ זאת העובדה שהציבור שלהם היה מחובר למערכת החילונית (השמאלנית)
מתקשר בחור הביתה לאמא, מספר בקול נלהב על המאבק שלהם, על העוצמה, על המלחמה מול אלו שבאו לגרש…
ואמא? אמא שלו ראתה את התמונות בתקשורת העויינת… הציגו לה את הבן נלעג, מתעקש לשוא, חלק מקבוצה הזויה וחסרת הגיון, הנלחמת במאבק חסר כל סיכוי…
אז אותה אמא, שהולעטה באינפוזיה רעילה את כל מה ש'הם' רצו להקרין לה, שואלת את הבן המשולהב:
"גיא, אתה בטוח שתצליחו? גיא… אולי די?…."

וגיא או אמיר או  דרור מורידים את הטלפון קצת פחות נחושים… וחושבים אולי באמת זה מיותר?
אולי המכות שלי מכות שווא..?
למחרת גיא ודרור ואמיר – מגיעים להלחם מול המנתקים – בכוחות מוחלשים…

***

אינני יודעת אם התיאוריה שלי נכונה או לא…
אבל אין לי ספק שהדרך שלנו לנצח במערכה היא לחזק! לתת המון המון כח! להקרין את האמונה בצדקת הדרך, את האהבה שלנו לתורה את הכמיהה שלנו לטהרה, את הידיעה הברורה של 'והיה מחניך קדוש' – תנאי ובסיס לכל ביטחון באשר הוא…
מה צריך לקרות כדי שהרוח שלנו תישאר חזקה וחמה?
בעיקר – לא לצנן אותה…
אנחנו לא רוצות לראות או לדעת מה אומרים/כותבים/מצלמים/מסריטים עלינו או אותנו!
זה לא מעניין אותנו…
זאת מלחמה פסיכולוגית שמי שחשוף לרעל – נופל חלל
או חיל…
חלילה…

בימים האלו, שהארץ כולה חמה,
חמה ורותחת…
זה הזמן שלנו לנשום את הקדושה הנושבת משערי הכלא,
ומכל מקום בו נמצאת התורה בטהרתה
ולשמור את החום הזה חזק חזק…
כי הוא מה שיעצב את הדור הבא של תלמידי החכמים המחדדין זה את כברזל…

שבת שלום ומבורך,
לאה