מי אשם בכל הצרות???
שלום כולן
האמת, התחלתי את הכתיבה כבר לפני כמה שעות וניסיתי למצוא מייל שכתבה לי מישהי.
טוב… כשמחפשים משהו בתיבה מפוצצת קל ללכת לאיבוד… וכך עברו להן השעות ועדיין לא מצאתי.
להמציא, אני לא רוצה… ולכן – רק אכתוב לכן את רוח הדברים:
כותבת לי אברכית צעירה בעקבות הדברים של שבוע שעבר, שהם יפים כ'אמירה' אבל תכל'ס… כל כך קשה לה! היא משלמת כל חודש 2,000 ש"ח יותר על המעון ומרגישה שזה קשה…
והכל יקר, והמרדף אחרי כסף לא נגמר… ואנה היא באה…
בכנות,
פעם הייתי עונה על כאלו דיוורים די בהסתייגות.
הייתי אז עובדת הייטקיסטית עם תלוש שמנמן וחיי רווחה, ותמיד עיקצץ לי לדבר על כסף: "חכמה גדולה" כך צלפתי לעצמי "איך את יכולה לדבר על כסף, כשאת יודעת שבעשירי הבור יתמלא בשפע…"
היום, הרבה יותר קל לי להרגיש בסדר כשאני מדברת על כסף… ראשית, אני עובדת במקום קשוח כלכלית:) וחוץ מזה, בתור מנהלת עמותה מהזן הזה, אני סופגת כל הזמן מכל כיוון אפשרי, את גזרות וצרות הממשלה…
אז למען הסר לזות שפתיים הריני מצהירה שהדברים נכתבים למרות התלושון המצומק, למרות מאות אלפי שקלים שאני סוחבת על גבי כחוב אישי לניהול ותפקוד שמורה,
למרות כל זה (ואולי תודות כל זה…) אני מרשה לעצמי לכתוב את הדברים הבאים:
ונחזור לשאלה המקור:
למה יש לנו את כל הצרות?
בגלל חטא אדם הראשון?
לא בטוח… הרי במעמד הר סיני, התנקינו מהזוהמה הזאת…
אז מה קרה שאנחנו עדיין בצרה, בגלות?
נכון. חטא העגל!
אז אם חטא העגל אשם במצבינו הקשה, בואו נרד לשורש ונבין מי אשם לכך שהיה חטא העגל?
והנה הנה… אני פותחת בהתרגשות (פ-ו-ת-ח-ת כן… פותחת… לאחרונה החלטתי לנסות היכן שאפשר פשוט לפתוח ספרים, ולא לשלוף מהרשת … נסו ותיהנו!! זאת חוויה הרבה יותר מענגת!!!:) פותחת את הספר החמישי בחמשת החומשים היקרים לנו כל כך ורואה את המילים הבאות:
"אלה הדברים אשר דיבר משה אל ישראל בעבר הירדן במדבר … וחצרות ודי זהב" (דברים א' א')
רש"י הקדוש: ודי זהב: הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם שנאמר "וכסף וזהב הירביתי לה זהב עשו לבעל" (ברכות ל"ב)
שמענו מה שרש"י אומר??? חטא העגל קרה פשוט בגלל רוב זהב שהיה להם…
אנחנו כל כך התרגלנו שזהב, או בעיקר – כסף, זה משהו שאנחנו חייבות ממש בשביל לקיים את חיינו (הרוחניים, בודאי…!)
שהמחשבה שעודף כסף מובילה לתקלות – נדחקת לנו בקרן זוית…
אני יודעת שאולי זה לא הכי פופולרי, וכתיבת המונים על הדבר הזה, ודאי תעורר פולמוס כזה שכשאעבור עליו כנראה אתבוסס בנקיפות מצפון מכל כיוון… כי הרי כל אחת קוראת את הדברים במשקפיים שלה. יש מי שתתקומם: איך היא מדברת על 'די לזהב' כשאני לא מתמודדת עם הלחם והמטרנה, והשניה תגיד – איזה 'די לזהב' הרי זה לא תלוי בי, אני תלויה בזה. אני והשידוך ועוד מלא דברים שפשטו בציבור…
ובכל זאת,
יש לנו הרבה יכולת לעשות דברים, על מנת לקיים דברי חכמים מהכינוס המרטיט 'על נפש האומה' אמש:
"שום סנקציה גזרה או עונש מאסר לא ישנו את דרכינו…"
"על ההורים ומחנכים להרחיק כל בחור מכל מסלולי הגיוס"…
איך?
לנסות לעשות שינוי תודעתי עצמי בכל הקשור למושג "כסף".
כל כך התרגלנו בשנים האחרונות לנהירה אחרי כסף, שהגיע הזמן לעצור שניה ולהגיד: רגע!
אולי קצת הגזמנו?…
אני לא מאשימה אף אחד ספציפי, אבל כן… כולנו אשמים בסופו של דבר… כי משהו פנימי השתנה לנו ב'מנוע'. היינו חברה שדוגלת בפשטות ובחיי שלווה והסתפקות, ופתאום – המילים הללו מתאימות לארכיון בלבד…
בתור אחת שעבדה קשה מאד וגם הרוויחה, אני עונה בשם אלפי נשים צדקניות שבאמת אכן, הצרכים של מי שעובדת משרה סופר מלאה – הם הרבה יותר גבוהים… צריך יותר עזרה, צריך נופשים יותר מפנקים, צריך יותר קלות תחבורתית, צריך… וצריך… וצריך…
ועדיין: צריך גם לעשות חושבים מידי פעם… לא!?
כן, גם אני אשמה, אני יודעת… נניח אני מסתכלת על הערות שבנות שולחות לי על הכנסים שלנו: למה צריך כזאת רמה? למה צריך כזאת הפקה?
אבל מנגד… אין מה לעשות – הציבור התרגל לזה…
אני מגיעה למסיבת סיום כיתה ח' של הבת שלי או למסיבות סידור של הנכדות ורואה שהרמה ממש ירדה…
כן – ירדה! פעם היא היתה בהפקות של "כנס בוגרות סמינר" בומבסטי… לאט לאט היא ירדה ופתאום – היא כבר בכיתה ח' או ו' או א'…
זה כמובן בכל תחום, וזה חלק מהסחרור הגדול של הדור…
ומי אמר שיש לנו בכלל כח לעצור?
***
השבוע ישבנו עם קבוצת חברות לקראת ההסרטות של רגעים עמוקים מחוויות שלכן במהלך השנה, שיתפה אותנו חני, עובדת צעירה שניתקלה בדילמה על רקע העובדה שהיא מסרבת לשבת עם גברים בחדר. היא אמרה משהו ממש חזק שתפס אותי וכבר הספקתי להשתמש בו כמה פעמים…
היא אמרה שכשזה קרה, והיא הבינה שיש לה דרך, אמנם לא נוחה, אבל אפשרית – להתמודד, היא ראתה מול עיניה משפט ששמעה פעם שעיקרו "כשאתה חלק מהמועדון ומשהו לא נראה לך, אתה לא 'שורף את המועדון' אלא מתנהל "בנחישות ועקביות" בדרך שלך. בסופו של דבר – אתה תצליח!
היא הסבירה, שנחישות, זה אומר לעשות משהו של 'מסירות נפש' משהו שלא פשוט לך לעשות אותו, לא נח, דורש מחיר – אבל אתה מסוגל לו, ועקביות – זה כמובן, שאותו תיקח ותעשה יום אחרי יום…
אנחנו לא יכולות 'לשרוף את המועדון'. אנחנו לא יכולות להכריז על שינוי תפיסה עולמי…
לא! אין לנו את הכח הזה! וספק אם יש אי מי שיכול פשוט לקום ולעשות שינוי בדבר כל כך מושרש ורוחבי…
אבל, כן יש לנו את הכח, כל אחת ואחת, לקחת משהו קטן "בנחישות ועקביות" ועליו לעבוד!
אולי כן אפשר שתהיה לנו נקודה קטנה שאותה נעשה ונוכיח, בעיקר לעצמנו, שלא אנחנו מובלות על ידי הכסף, אלא הכסף הוא אמצעי בלבד… אמצעי שבהחלט יכול לקלקל את המטרה…
איזה חצי שעה שבועית שנעזוב מוקדם יותר, או הצעה שנסרב לה, או הוצאה שנוותר עליה…
משהו קטן, נחוש אבל עקבי…
ובמחשבה שניה:
לא בטוח שזה ישנה משהו בעולם,
אבלל כן בטוח שזה ישנה משהו בחיק המשפחה האישית שלנו
ואז, כשהבנים והמשפחה יהיו ברגעים של קושי מול סנקציה כזאת או אחרת, הם ירגישו שכסף הולך וכסף בא… אבל מה שלנו חשוב באמת – זה דברים אחרים לגמרי!!!
היש השקעה גדולה מזו???
אנחנו יוצאות לשבת אחרת… שבת חזון…
שבת שאפופה בגלות, צער ושבר בת עמי…
הלוואי ונזכה לראות בבניין ירושלים עוד היום
הלוואי שלא נצטרך לשמוע את מילות התוכחה "כספך היה לסיגים סבאך מהול במים"
מי יודע כמה סיגים מהולים בכספינו?… כמה מים מהול במשקה?
מי יתן ונזכה במהרה לזיכוך, לטהרה
ושיקויים בנו מילות הנבואה:
"ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"
אמן ואמן!
שבת שלום
לאה
שלום כולן
האמת, התחלתי את הכתיבה כבר לפני כמה שעות וניסיתי למצוא מייל שכתבה לי מישהי.
טוב… כשמחפשים משהו בתיבה מפוצצת קל ללכת לאיבוד… וכך עברו להן השעות ועדיין לא מצאתי.
להמציא, אני לא רוצה… ולכן – רק אכתוב לכן את רוח הדברים:
כותבת לי אברכית צעירה בעקבות הדברים של שבוע שעבר, שהם יפים כ'אמירה' אבל תכל'ס… כל כך קשה לה! היא משלמת כל חודש 2,000 ש"ח יותר על המעון ומרגישה שזה קשה…
והכל יקר, והמרדף אחרי כסף לא נגמר… ואנה היא באה…
בכנות,
פעם הייתי עונה על כאלו דיוורים די בהסתייגות.
הייתי אז עובדת הייטקיסטית עם תלוש שמנמן וחיי רווחה, ותמיד עיקצץ לי לדבר על כסף: "חכמה גדולה" כך צלפתי לעצמי "איך את יכולה לדבר על כסף, כשאת יודעת שבעשירי הבור יתמלא בשפע…"
היום, הרבה יותר קל לי להרגיש בסדר כשאני מדברת על כסף… ראשית, אני עובדת במקום קשוח כלכלית:) וחוץ מזה, בתור מנהלת עמותה מהזן הזה, אני סופגת כל הזמן מכל כיוון אפשרי, את גזרות וצרות הממשלה…
אז למען הסר לזות שפתיים הריני מצהירה שהדברים נכתבים למרות התלושון המצומק, למרות מאות אלפי שקלים שאני סוחבת על גבי כחוב אישי לניהול ותפקוד שמורה,
למרות כל זה (ואולי תודות כל זה…) אני מרשה לעצמי לכתוב את הדברים הבאים:
ונחזור לשאלה המקור:
למה יש לנו את כל הצרות?
בגלל חטא אדם הראשון?
לא בטוח… הרי במעמד הר סיני, התנקינו מהזוהמה הזאת…
אז מה קרה שאנחנו עדיין בצרה, בגלות?
נכון. חטא העגל!
אז אם חטא העגל אשם במצבינו הקשה, בואו נרד לשורש ונבין מי אשם לכך שהיה חטא העגל?
והנה הנה… אני פותחת בהתרגשות (פ-ו-ת-ח-ת כן… פותחת… לאחרונה החלטתי לנסות היכן שאפשר פשוט לפתוח ספרים, ולא לשלוף מהרשת … נסו ותיהנו!! זאת חוויה הרבה יותר מענגת!!!:) פותחת את הספר החמישי בחמשת החומשים היקרים לנו כל כך ורואה את המילים הבאות:
"אלה הדברים אשר דיבר משה אל ישראל בעבר הירדן במדבר … וחצרות ודי זהב" (דברים א' א')
רש"י הקדוש: ודי זהב: הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם שנאמר "וכסף וזהב הירביתי לה זהב עשו לבעל" (ברכות ל"ב)
שמענו מה שרש"י אומר??? חטא העגל קרה פשוט בגלל רוב זהב שהיה להם…
אנחנו כל כך התרגלנו שזהב, או בעיקר – כסף, זה משהו שאנחנו חייבות ממש בשביל לקיים את חיינו (הרוחניים, בודאי…!)
שהמחשבה שעודף כסף מובילה לתקלות – נדחקת לנו בקרן זוית…
אני יודעת שאולי זה לא הכי פופולרי, וכתיבת המונים על הדבר הזה, ודאי תעורר פולמוס כזה שכשאעבור עליו כנראה אתבוסס בנקיפות מצפון מכל כיוון… כי הרי כל אחת קוראת את הדברים במשקפיים שלה. יש מי שתתקומם: איך היא מדברת על 'די לזהב' כשאני לא מתמודדת עם הלחם והמטרנה, והשניה תגיד – איזה 'די לזהב' הרי זה לא תלוי בי, אני תלויה בזה. אני והשידוך ועוד מלא דברים שפשטו בציבור…
ובכל זאת,
יש לנו הרבה יכולת לעשות דברים, על מנת לקיים דברי חכמים מהכינוס המרטיט 'על נפש האומה' אמש:
"שום סנקציה גזרה או עונש מאסר לא ישנו את דרכינו…"
"על ההורים ומחנכים להרחיק כל בחור מכל מסלולי הגיוס"…
איך?
לנסות לעשות שינוי תודעתי עצמי בכל הקשור למושג "כסף".
כל כך התרגלנו בשנים האחרונות לנהירה אחרי כסף, שהגיע הזמן לעצור שניה ולהגיד: רגע!
אולי קצת הגזמנו?…
אני לא מאשימה אף אחד ספציפי, אבל כן… כולנו אשמים בסופו של דבר… כי משהו פנימי השתנה לנו ב'מנוע'. היינו חברה שדוגלת בפשטות ובחיי שלווה והסתפקות, ופתאום – המילים הללו מתאימות לארכיון בלבד…
בתור אחת שעבדה קשה מאד וגם הרוויחה, אני עונה בשם אלפי נשים צדקניות שבאמת אכן, הצרכים של מי שעובדת משרה סופר מלאה – הם הרבה יותר גבוהים… צריך יותר עזרה, צריך נופשים יותר מפנקים, צריך יותר קלות תחבורתית, צריך… וצריך… וצריך…
ועדיין: צריך גם לעשות חושבים מידי פעם… לא!?
כן, גם אני אשמה, אני יודעת… נניח אני מסתכלת על הערות שבנות שולחות לי על הכנסים שלנו: למה צריך כזאת רמה? למה צריך כזאת הפקה?
אבל מנגד… אין מה לעשות – הציבור התרגל לזה…
אני מגיעה למסיבת סיום כיתה ח' של הבת שלי או למסיבות סידור של הנכדות ורואה שהרמה ממש ירדה…
כן – ירדה! פעם היא היתה בהפקות של "כנס בוגרות סמינר" בומבסטי… לאט לאט היא ירדה ופתאום – היא כבר בכיתה ח' או ו' או א'…
זה כמובן בכל תחום, וזה חלק מהסחרור הגדול של הדור…
ומי אמר שיש לנו בכלל כח לעצור?
***
השבוע ישבנו עם קבוצת חברות לקראת ההסרטות של רגעים עמוקים מחוויות שלכן במהלך השנה, שיתפה אותנו חני, עובדת צעירה שניתקלה בדילמה על רקע העובדה שהיא מסרבת לשבת עם גברים בחדר. היא אמרה משהו ממש חזק שתפס אותי וכבר הספקתי להשתמש בו כמה פעמים…
היא אמרה שכשזה קרה, והיא הבינה שיש לה דרך, אמנם לא נוחה, אבל אפשרית – להתמודד, היא ראתה מול עיניה משפט ששמעה פעם שעיקרו "כשאתה חלק מהמועדון ומשהו לא נראה לך, אתה לא 'שורף את המועדון' אלא מתנהל "בנחישות ועקביות" בדרך שלך. בסופו של דבר – אתה תצליח!
היא הסבירה, שנחישות, זה אומר לעשות משהו של 'מסירות נפש' משהו שלא פשוט לך לעשות אותו, לא נח, דורש מחיר – אבל אתה מסוגל לו, ועקביות – זה כמובן, שאותו תיקח ותעשה יום אחרי יום…
אנחנו לא יכולות 'לשרוף את המועדון'. אנחנו לא יכולות להכריז על שינוי תפיסה עולמי…
לא! אין לנו את הכח הזה! וספק אם יש אי מי שיכול פשוט לקום ולעשות שינוי בדבר כל כך מושרש ורוחבי…
אבל, כן יש לנו את הכח, כל אחת ואחת, לקחת משהו קטן "בנחישות ועקביות" ועליו לעבוד!
אולי כן אפשר שתהיה לנו נקודה קטנה שאותה נעשה ונוכיח, בעיקר לעצמנו, שלא אנחנו מובלות על ידי הכסף, אלא הכסף הוא אמצעי בלבד… אמצעי שבהחלט יכול לקלקל את המטרה…
איזה חצי שעה שבועית שנעזוב מוקדם יותר, או הצעה שנסרב לה, או הוצאה שנוותר עליה…
משהו קטן, נחוש אבל עקבי…
ובמחשבה שניה:
לא בטוח שזה ישנה משהו בעולם,
אבלל כן בטוח שזה ישנה משהו בחיק המשפחה האישית שלנו
ואז, כשהבנים והמשפחה יהיו ברגעים של קושי מול סנקציה כזאת או אחרת, הם ירגישו שכסף הולך וכסף בא… אבל מה שלנו חשוב באמת – זה דברים אחרים לגמרי!!!
היש השקעה גדולה מזו???
אנחנו יוצאות לשבת אחרת… שבת חזון…
שבת שאפופה בגלות, צער ושבר בת עמי…
הלוואי ונזכה לראות בבניין ירושלים עוד היום
הלוואי שלא נצטרך לשמוע את מילות התוכחה "כספך היה לסיגים סבאך מהול במים"
מי יודע כמה סיגים מהולים בכספינו?… כמה מים מהול במשקה?
מי יתן ונזכה במהרה לזיכוך, לטהרה
ושיקויים בנו מילות הנבואה:
"ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"
אמן ואמן!
שבת שלום
לאה
