למות בשמחה! או 'למה את לא מדברת מספיק על גזירת המעונות?'
שלום כולן,
אמש קיבלתי שיחת טלפון משמורה, שבעקבות השתתפותה ביקיר לי – יש ביננו היכרות יותר אישית.
היא התקשרה להודות על אירוע מפגש סיום שנת יקיר לי שהתקיים השבוע (שנה הבאה כולכן שם! כן?…:) והמשיכה להשיח את אשר על ליבה.
היא אמא, והבחורים בישיבה ויש אתגרים עצומים העומדים היום.
האמת, לא רק בפניה…
כל אחת יכולה להרגיש…. אבל נשות, אמהות ואחיות בני התורה שביננו מרגישות את הדברים שבעתיים.
הבן דווקא בחור טוב, אפילו מצוין, אבל אחרי הכל הדאגה היא לא פשוטה.
לפי המצב שנראה עכשיו, כך היא השיחה בכאב, מדינת ישראל קרובה להיות מדינת 'אפרטהייד'
הבן חוזר מהישיבה וקשה לו.
ראשית, הפחד הבסיסי שיום אחד עוצר אותו שוטר ומגלה שהוא בעצם 'לא חוקי'.
הרגשתם פעם את הפחד הזה? אני כן…
נסענו בתקופת הקורונה, בימים היותר מפוחדים לטבריה. אני כבר לא זוכרת את הסיבה, אבל כן אני זוכרת שבבוקר הנסיעה הגיע טלפון ממשרד הבריאות עם הבשורה המאיימת שהבן שלי 'מאומת'. היום, במבט לאחור אני יודעת להגיד עד כמה המצב הזה מתוק מול מה שהיום… אבל אז, נכנסתי לפחד של ממש. היינו צריכים להחליט בין לצאת עם בן 'מופלל' מהבית, או להשאיר ילד חולה קורונה לבד… החלטנו לנסוע – לא היה הבדל בין בידוד בטבריה או בידוד בירושלים…
אבל בדרך רדפו אותנו הטלפונים. הוא קיבל עוד ועוד הודעות שאבוי לראשו אם הוא ייתפס בחוץ… וכן-מפלס החרדה בהחלט טיפס ועלה…
אני חושבת על היום. כמה בחורים חיים עם חששות כאלו בימים או בלילות?
אבל החששות והפחד זה רק תחילת הסיפור, משום שהגזרות שעתידות לנחות עלינו כציבור, הם בהחלט משמעותיות:
מחיר למשתכן? רובו למילואימניקים, האישה יוצאת לעבוד? הכסף הולך למעונות… רשיון נהיגה? אסור, אחות מתחתנת בחו"ל? אני נשאר בארץ!
זה נשמע לנו לא אמיתי, כי אחרי הכל – איך אפשר להפלות רשמית ציבור שלם במדינה מתוקנת?
נכון.
זה באמת לא נשמע אמיתי, אבל… הפתרון לבעיה מרגיש עוד פחות אמיתי מזה:(
ניתוח לוגי פשוט נראה כי אין מנוס מפיצוץ:
נחלק את המפה הפוליטית לשלוש קבוצות עיקריות:
יש צד אחד שמטרתו המוצהרת והברורה היא להרחיק חלילה את עם ישראל מאביהם שבשמים, והם יודעים שכל עוד מבצר הישיבות הקדושות והטהורות פורח ומשגשג – יהיה להם קשה מאד להגשים את המטרה.
נכון, הם הצליחו לעשות שמות בקרב העם. מליוני יהודים מסתובבים רחוקים מתורה ומצוות מרחק כואב, אבל עדיין – הציבור החרדי החזק והשמור – הולך וגדל, הולך ומתעצם גם בכמות וגם באיכות העמידה על היהדות – והדבר הזה מדיר שינה מגורמים רבים עתירי ממון והשפעה.
צד זה – אין כמובן סיכוי שהוא ייסוג ממזימתו ארוכת השנים, להחליש את הציבור החרדי דרך הגיוס.
יש צד נוסף של אחים יקרים שבחרו עד היום בדרך האמצע. ניסו לשמור על תורה ומצוות, וגם להתערב עם גורמי המדינה, להשתלב, להתגייס, לתרום. הרבה פעמים כשהגיע רגע האמת – הכרעה בעד או נגד הכרת מעמד בני ישיבות – הם היו בעד.
למה?
ראשית, כי הם היו קרובים יותר לתורה ולהבנה והכרה של החשיבות שלה לעתיד העם היהודי.
ושנית, וזאת נקודה כואבת מאד – המחיר שהם שלמו בזמנו, לא היה גבוה עד כדי כך.
היתה לי עמיתה בעבודה ששנים היתה מספרת על המילואים של בעלה. אכן, היו תקופות שהיא היתה לבד בבית, אבל האוירה והנימה היתה, 'האמת היא שזה ממש סבבה…'
מבחינה כלכלית המשכורת הוגדלה, בעלה ב'סבבה' בשטח עם חברים (ועם…) והיא ניצלה את הזמן להתרעננות שנתית… כל זה יחד עם אידיאל של נושא 'חשוב', ואוירה חברתית מתאימה…
השנה כשיצא לנו לדבר, הכל היה כמובן אחרת לגמרי. היא היתה כאובה, מותשת ובעיקר זועמת.
לא על הערבים, לא על גורמי ממשל. על החרדים, כמובן.
התקופה הקשה מנשוא שחייבה התגייסות כל כך מסיבית – אכן קשה עד מאד.
ובאמת, זה קשה שבעתיים, משום שהארץ שלנו מתחלקת, כידוע, לאזורים. יש אליטות שמאל הממוקמות במשרדים ממוזגים או באולפנים. אלו שמקודמים בדרגות פיקוד ושליטה, ויש את 'בשר התותחים'. קשה לכתוב את זה, אבל זאת האמת. מיעוט שתלטן (שהוגדר כצד א' לעיל) פשוט 'משתמש' בעם.
ומה קורה אז, עם אלו שבחרו את דרך האמצע? או שהם לאט לאט מדרדרים לעבר אנשי 'צד א' – ואז הם כבר בצד ה'נכון' של המפה הפוליטית. משוחררים, מקודמים ומשולבים 'בעם', או… או שהם חיים בהקרבה אין סופית – לשרת את צרכי המדינה כולה, המנוהלת על פי הרפתקאות צד א' דנן…
היום, אחרי שנתיים כואבות, אחרי אבדות קשות כל כך בגוף ובנפש, אחרי התשה, מסירות והתגייסות אין סופית למערכות מסוכנות – הכל משתנה.
יש לזכור, שיחד עם המציאות האובייקטיבית הקשה, הם חשופים למדיה הנשלטת בידי צד א' הכוללת הסתה ארסית מתמדת נגד הציבור החרדי, שמצטייר בפניהם כגורם מספר אחד של כל הבעיה הלאומית של ישראל.
הם עושים חשבון פשוט: אין סיכוי בעולם שאנשי צד א' – יאיישו את המקום שלנו. התפקידים המסוכנים, הנסיונות והפעילות המבצעית, השערורייתית לפעמים, וכל המשימות המפרכות – יישארו תמיד למעמד הצבא הנמוך שקיים. היום, הם אומרים, זה אנחנו. היחידים שיחליפו אותנו בדרג המבצעי והמסתכן – הם רק בני הישיבות.
ולכן, על פניו, לא נראה שיש סיכוי בעולם שהם יוותרו על ההזדמנות סוף סוף לגייס אותם… חלילה.
ויש… יש אותנו
הצד שמבין שאין צד בעולם לנתק אותנו, הציבור החרדי ממקור החיות האחד והנצחי שלנו כעם.
הצד שמבין שההגנה היחידה שלנו היא התורה.
הצד שמבין שאין דרך בעולם להיות נאמנים לתורה, בכפיפות ובהשתלבות עם רודפיה ומשנאיה.
הצד שמוכן למסור נפש, אבל באמת, עבור עקרונות וערכים…
בקיצור, מהיכן שלא מסתכלים על זה – המצב הולך להיות קשה יותר ויותר.
ואנחנו… אנה אנו באים?
***
חברותי היקרות,
בזירה הקטנה והצנועה הזאת, לא באתי לבשר על פתרונות למצב.
גדולי הדור הנושאים באהבה ובנאמנות את הדור על כתפיו, יקבלו בעז"ה את הסייעתא דשמיא וימשיכו בהנהגת הדור ובהמשך קיום התורה בישראל
אבל לנו, לכל אישה, אם או אחות באשר היא – יש גם תפקיד במערכה הזאת!
כשאותה חברה סיימה לדבר, אמרתי לה שאשתדל לראות אם יש משהו בפרשה שיאיר את עיננו בנדון…
וב"ה, אכן, מילה אחת ברש"י, נצצה מולי ויישרה לי את הדכדוך מהלב:
"וידבר ה' אל משה לאמר: נקום את נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך"
רש"י: "אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא איחר"
האמת, זכרתי את הרש"י הזה, שמשה רבינו ע"ה לא עיכב את היציאה למלחמה, למרות שידע שבעצם, אחר כך הוא עומד להיאסף אל עמו… אבל ה'בשמחה' – היה לי חדש…
זה לא סתם עשייה, או 'קיום רצון ה'
זה לא סתם 'מסירות נפש' או 'הקרבה'
זה מסירות נפש – ב ש מ ח ה!!
וואו… כמה שזה לא פשוט…
מה? לשלם כל חודש עוד אלפיים שקל רק כי בעלי אברך, זה משהו שאני יכולה 'לשמוח' איתו?
לבטל טיסה משפחתית לשוויץ שהיינו זקוקים לה 'כמו אויר לנשימה', תרתי משמע, יכול להיות 'בשמחה'?
אפשר להיות מושמצים, עם נסיונות מכל כיוון להשפיל ולרמוס אותנו, ועוד 'לשמוח' מהמצב???
האם זה אפשרי בכלל???
משה רבינו ע"ה, רועה ישראל הנאמן, מלמד אותנו ש-כן. אפשר ללכת אפילו לקראת המוות – בשמחה!
אבל נראה, שיש כאן משהו נוסף.
זה לא רק שזה אפשרי, אלא הכרחי…
בגלל שבורא עולם ברא אותנו במטרה 'להתענג על ה', מוטבע בנו טבע אנושי ותשוקה יסודית – לרצון ולחפש את הטוב והעונג. אנחנו לא רוצים לסבול, לא אוהבים לסבול, ולא יכולים להיות 'סובלים'.
אנחנו כן יכולים לשלם מחירים, על דבר שחשוב לנו, שיקר, שמוערך ששווה פי מליון – מהמחיר הזמני שנגבה עבורו.
לעשות מעשים מתוך הרגשת הקרבה, מסירות, השפלה, כאב וצער – זה לא דבר שמחזיק באמת ציבור גדול ולאורך זמן… שואלים אותי הרבה, מדוע הפסקתי לדבר על המעונות, והתשובה היא שמרגע שהבנתי שהמלחמה הספציפית הזאת אבודה, והפתרונות הם בסגנון של איך להציג מצג שוא של כאילו יצאנו לעבוד ולזכות לקבל את פירורי התקציב… הבנתי שזה לא משהו שצריך אותנו בשביל זה…
הדברים הנפלאים של הרב אלפא, בכתבה במגזין על נושא המעונות, הם הם התגובה האמיתית שלנו לנושא (עמוד 22) להבין שאנחנו בפתחה של תקופה חדשה, בגלות אחרת מגלות העשורים האחרונים.
אבל הדרך לשרוד את הגלות הזאת, היא לחיות אותה מתוך שמחה!
מתוך גבהות הלב!
מתוך זקיפות קומה!
מתוך גאווה יהודית ורוממות!
לנו אין הרבה מה לשנות במציאות הכללית,
אבל כן יש לנו המון מה לשנות – באיך אנחנו נחיה את המציאות הזאת!
האם נהיה דור מוכה, מסכן, חבול,
או ציבור גאה, יציב, נחוש ושמח למסור נפש?
בידינו הדבר!
אני זוכרת איך שכשתקופת האבל המשפחתית שלנו הסתיימה, בעלי קם בבוקר והדליק מוזיקה בבית
יש זמנים לאבל – והם הסתיימו.
אתמול היתה מצווה להתאבל – היום – כבר לא.
ככה אנחנו העם היהודי…
יש לנו ימי אבל, בהם אנחנו בוכים ומצירים על החורבן
על הריחוק שלנו והניתוק מבית הבחירה,
על השכינה שבגלות ועל העם שגלה.
אנחנו גם מנצלות את הימים, כמו היום הזה ממש,
שהוא גם ערב ראש חודש – זמן תפילה מסוגל,
וגם בין המיצרים וזמן תפילה על הגאולה
אבל – מה הלאה?
הלאה חיי אושר! חיי שמחה!! חיי גדלות ורווחה!!!
וזה לא משנה בכלל מהם התנאים שמסביב!!!
זה לא תמיד קל, הרבה פעמים זאת עבודה, עבודה קשה…
אבל זאת הדרך היחידה שלנו לשרוד, אז שווה להשקיע את האנרגיות בזה:)
כל אחת יודעת איך היא יכולה להעלות את המורל לאלו שסביבה,
כל אחת גם תקבל סייעתא דשמיא מיוחדת – להצליח בזה,
אבל הצעד הראשון הוא: להבין שזה הכיוון, שזאת המטרה!
לעשות את הדברים, גם הקשים שבהם, בשמחה…
שבת שלום וחודש טוב
לאה
באור פניך
למות בשמחה! או 'למה את לא מדברת מספיק על גזירת המעונות?'
פרשת
מאת: לאה ראם
שלום כולן,
אמש קיבלתי שיחת טלפון משמורה, שבעקבות השתתפותה ביקיר לי – יש ביננו היכרות יותר אישית.
היא התקשרה להודות על אירוע מפגש סיום שנת יקיר לי שהתקיים השבוע (שנה הבאה כולכן שם! כן?…:) והמשיכה להשיח את אשר על ליבה.
היא אמא, והבחורים בישיבה ויש אתגרים עצומים העומדים היום.
האמת, לא רק בפניה…
כל אחת יכולה להרגיש…. אבל נשות, אמהות ואחיות בני התורה שביננו מרגישות את הדברים שבעתיים.
הבן דווקא בחור טוב, אפילו מצוין, אבל אחרי הכל הדאגה היא לא פשוטה.
לפי המצב שנראה עכשיו, כך היא השיחה בכאב, מדינת ישראל קרובה להיות מדינת 'אפרטהייד'
הבן חוזר מהישיבה וקשה לו.
ראשית, הפחד הבסיסי שיום אחד עוצר אותו שוטר ומגלה שהוא בעצם 'לא חוקי'.
הרגשתם פעם את הפחד הזה? אני כן…
נסענו בתקופת הקורונה, בימים היותר מפוחדים לטבריה. אני כבר לא זוכרת את הסיבה, אבל כן אני זוכרת שבבוקר הנסיעה הגיע טלפון ממשרד הבריאות עם הבשורה המאיימת שהבן שלי 'מאומת'. היום, במבט לאחור אני יודעת להגיד עד כמה המצב הזה מתוק מול מה שהיום… אבל אז, נכנסתי לפחד של ממש. היינו צריכים להחליט בין לצאת עם בן 'מופלל' מהבית, או להשאיר ילד חולה קורונה לבד… החלטנו לנסוע – לא היה הבדל בין בידוד בטבריה או בידוד בירושלים…
אבל בדרך רדפו אותנו הטלפונים. הוא קיבל עוד ועוד הודעות שאבוי לראשו אם הוא ייתפס בחוץ… וכן-מפלס החרדה בהחלט טיפס ועלה…
אני חושבת על היום. כמה בחורים חיים עם חששות כאלו בימים או בלילות?
אבל החששות והפחד זה רק תחילת הסיפור, משום שהגזרות שעתידות לנחות עלינו כציבור, הם בהחלט משמעותיות:
מחיר למשתכן? רובו למילואימניקים, האישה יוצאת לעבוד? הכסף הולך למעונות… רשיון נהיגה? אסור, אחות מתחתנת בחו"ל? אני נשאר בארץ!
זה נשמע לנו לא אמיתי, כי אחרי הכל – איך אפשר להפלות רשמית ציבור שלם במדינה מתוקנת?
נכון.
זה באמת לא נשמע אמיתי, אבל… הפתרון לבעיה מרגיש עוד פחות אמיתי מזה:(
ניתוח לוגי פשוט נראה כי אין מנוס מפיצוץ:
נחלק את המפה הפוליטית לשלוש קבוצות עיקריות:
יש צד אחד שמטרתו המוצהרת והברורה היא להרחיק חלילה את עם ישראל מאביהם שבשמים, והם יודעים שכל עוד מבצר הישיבות הקדושות והטהורות פורח ומשגשג – יהיה להם קשה מאד להגשים את המטרה.
נכון, הם הצליחו לעשות שמות בקרב העם. מליוני יהודים מסתובבים רחוקים מתורה ומצוות מרחק כואב, אבל עדיין – הציבור החרדי החזק והשמור – הולך וגדל, הולך ומתעצם גם בכמות וגם באיכות העמידה על היהדות – והדבר הזה מדיר שינה מגורמים רבים עתירי ממון והשפעה.
צד זה – אין כמובן סיכוי שהוא ייסוג ממזימתו ארוכת השנים, להחליש את הציבור החרדי דרך הגיוס.
יש צד נוסף של אחים יקרים שבחרו עד היום בדרך האמצע. ניסו לשמור על תורה ומצוות, וגם להתערב עם גורמי המדינה, להשתלב, להתגייס, לתרום. הרבה פעמים כשהגיע רגע האמת – הכרעה בעד או נגד הכרת מעמד בני ישיבות – הם היו בעד.
למה?
ראשית, כי הם היו קרובים יותר לתורה ולהבנה והכרה של החשיבות שלה לעתיד העם היהודי.
ושנית, וזאת נקודה כואבת מאד – המחיר שהם שלמו בזמנו, לא היה גבוה עד כדי כך.
היתה לי עמיתה בעבודה ששנים היתה מספרת על המילואים של בעלה. אכן, היו תקופות שהיא היתה לבד בבית, אבל האוירה והנימה היתה, 'האמת היא שזה ממש סבבה…'
מבחינה כלכלית המשכורת הוגדלה, בעלה ב'סבבה' בשטח עם חברים (ועם…) והיא ניצלה את הזמן להתרעננות שנתית… כל זה יחד עם אידיאל של נושא 'חשוב', ואוירה חברתית מתאימה…
השנה כשיצא לנו לדבר, הכל היה כמובן אחרת לגמרי. היא היתה כאובה, מותשת ובעיקר זועמת.
לא על הערבים, לא על גורמי ממשל. על החרדים, כמובן.
התקופה הקשה מנשוא שחייבה התגייסות כל כך מסיבית – אכן קשה עד מאד.
ובאמת, זה קשה שבעתיים, משום שהארץ שלנו מתחלקת, כידוע, לאזורים. יש אליטות שמאל הממוקמות במשרדים ממוזגים או באולפנים. אלו שמקודמים בדרגות פיקוד ושליטה, ויש את 'בשר התותחים'. קשה לכתוב את זה, אבל זאת האמת. מיעוט שתלטן (שהוגדר כצד א' לעיל) פשוט 'משתמש' בעם.
ומה קורה אז, עם אלו שבחרו את דרך האמצע? או שהם לאט לאט מדרדרים לעבר אנשי 'צד א' – ואז הם כבר בצד ה'נכון' של המפה הפוליטית. משוחררים, מקודמים ומשולבים 'בעם', או… או שהם חיים בהקרבה אין סופית – לשרת את צרכי המדינה כולה, המנוהלת על פי הרפתקאות צד א' דנן…
היום, אחרי שנתיים כואבות, אחרי אבדות קשות כל כך בגוף ובנפש, אחרי התשה, מסירות והתגייסות אין סופית למערכות מסוכנות – הכל משתנה.
יש לזכור, שיחד עם המציאות האובייקטיבית הקשה, הם חשופים למדיה הנשלטת בידי צד א' הכוללת הסתה ארסית מתמדת נגד הציבור החרדי, שמצטייר בפניהם כגורם מספר אחד של כל הבעיה הלאומית של ישראל.
הם עושים חשבון פשוט: אין סיכוי בעולם שאנשי צד א' – יאיישו את המקום שלנו. התפקידים המסוכנים, הנסיונות והפעילות המבצעית, השערורייתית לפעמים, וכל המשימות המפרכות – יישארו תמיד למעמד הצבא הנמוך שקיים. היום, הם אומרים, זה אנחנו. היחידים שיחליפו אותנו בדרג המבצעי והמסתכן – הם רק בני הישיבות.
ולכן, על פניו, לא נראה שיש סיכוי בעולם שהם יוותרו על ההזדמנות סוף סוף לגייס אותם… חלילה.
ויש… יש אותנו
הצד שמבין שאין צד בעולם לנתק אותנו, הציבור החרדי ממקור החיות האחד והנצחי שלנו כעם.
הצד שמבין שההגנה היחידה שלנו היא התורה.
הצד שמבין שאין דרך בעולם להיות נאמנים לתורה, בכפיפות ובהשתלבות עם רודפיה ומשנאיה.
הצד שמוכן למסור נפש, אבל באמת, עבור עקרונות וערכים…
בקיצור, מהיכן שלא מסתכלים על זה – המצב הולך להיות קשה יותר ויותר.
ואנחנו… אנה אנו באים?
***
חברותי היקרות,
בזירה הקטנה והצנועה הזאת, לא באתי לבשר על פתרונות למצב.
גדולי הדור הנושאים באהבה ובנאמנות את הדור על כתפיו, יקבלו בעז"ה את הסייעתא דשמיא וימשיכו בהנהגת הדור ובהמשך קיום התורה בישראל
אבל לנו, לכל אישה, אם או אחות באשר היא – יש גם תפקיד במערכה הזאת!
כשאותה חברה סיימה לדבר, אמרתי לה שאשתדל לראות אם יש משהו בפרשה שיאיר את עיננו בנדון…
וב"ה, אכן, מילה אחת ברש"י, נצצה מולי ויישרה לי את הדכדוך מהלב:
"וידבר ה' אל משה לאמר: נקום את נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך"
רש"י: "אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא איחר"
האמת, זכרתי את הרש"י הזה, שמשה רבינו ע"ה לא עיכב את היציאה למלחמה, למרות שידע שבעצם, אחר כך הוא עומד להיאסף אל עמו… אבל ה'בשמחה' – היה לי חדש…
זה לא סתם עשייה, או 'קיום רצון ה'
זה לא סתם 'מסירות נפש' או 'הקרבה'
זה מסירות נפש – ב ש מ ח ה!!
וואו… כמה שזה לא פשוט…
מה? לשלם כל חודש עוד אלפיים שקל רק כי בעלי אברך, זה משהו שאני יכולה 'לשמוח' איתו?
לבטל טיסה משפחתית לשוויץ שהיינו זקוקים לה 'כמו אויר לנשימה', תרתי משמע, יכול להיות 'בשמחה'?
אפשר להיות מושמצים, עם נסיונות מכל כיוון להשפיל ולרמוס אותנו, ועוד 'לשמוח' מהמצב???
האם זה אפשרי בכלל???
משה רבינו ע"ה, רועה ישראל הנאמן, מלמד אותנו ש-כן. אפשר ללכת אפילו לקראת המוות – בשמחה!
אבל נראה, שיש כאן משהו נוסף.
זה לא רק שזה אפשרי, אלא הכרחי…
בגלל שבורא עולם ברא אותנו במטרה 'להתענג על ה', מוטבע בנו טבע אנושי ותשוקה יסודית – לרצון ולחפש את הטוב והעונג. אנחנו לא רוצים לסבול, לא אוהבים לסבול, ולא יכולים להיות 'סובלים'.
אנחנו כן יכולים לשלם מחירים, על דבר שחשוב לנו, שיקר, שמוערך ששווה פי מליון – מהמחיר הזמני שנגבה עבורו.
לעשות מעשים מתוך הרגשת הקרבה, מסירות, השפלה, כאב וצער – זה לא דבר שמחזיק באמת ציבור גדול ולאורך זמן… שואלים אותי הרבה, מדוע הפסקתי לדבר על המעונות, והתשובה היא שמרגע שהבנתי שהמלחמה הספציפית הזאת אבודה, והפתרונות הם בסגנון של איך להציג מצג שוא של כאילו יצאנו לעבוד ולזכות לקבל את פירורי התקציב… הבנתי שזה לא משהו שצריך אותנו בשביל זה…
הדברים הנפלאים של הרב אלפא, בכתבה במגזין על נושא המעונות, הם הם התגובה האמיתית שלנו לנושא (עמוד 22) להבין שאנחנו בפתחה של תקופה חדשה, בגלות אחרת מגלות העשורים האחרונים.
אבל הדרך לשרוד את הגלות הזאת, היא לחיות אותה מתוך שמחה!
מתוך גבהות הלב!
מתוך זקיפות קומה!
מתוך גאווה יהודית ורוממות!
לנו אין הרבה מה לשנות במציאות הכללית,
אבל כן יש לנו המון מה לשנות – באיך אנחנו נחיה את המציאות הזאת!
האם נהיה דור מוכה, מסכן, חבול,
או ציבור גאה, יציב, נחוש ושמח למסור נפש?
בידינו הדבר!
אני זוכרת איך שכשתקופת האבל המשפחתית שלנו הסתיימה, בעלי קם בבוקר והדליק מוזיקה בבית
יש זמנים לאבל – והם הסתיימו.
אתמול היתה מצווה להתאבל – היום – כבר לא.
ככה אנחנו העם היהודי…
יש לנו ימי אבל, בהם אנחנו בוכים ומצירים על החורבן
על הריחוק שלנו והניתוק מבית הבחירה,
על השכינה שבגלות ועל העם שגלה.
אנחנו גם מנצלות את הימים, כמו היום הזה ממש,
שהוא גם ערב ראש חודש – זמן תפילה מסוגל,
וגם בין המיצרים וזמן תפילה על הגאולה
אבל – מה הלאה?
הלאה חיי אושר! חיי שמחה!! חיי גדלות ורווחה!!!
וזה לא משנה בכלל מהם התנאים שמסביב!!!
זה לא תמיד קל, הרבה פעמים זאת עבודה, עבודה קשה…
אבל זאת הדרך היחידה שלנו לשרוד, אז שווה להשקיע את האנרגיות בזה:)
כל אחת יודעת איך היא יכולה להעלות את המורל לאלו שסביבה,
כל אחת גם תקבל סייעתא דשמיא מיוחדת – להצליח בזה,
אבל הצעד הראשון הוא: להבין שזה הכיוון, שזאת המטרה!
לעשות את הדברים, גם הקשים שבהם, בשמחה…
שבת שלום וחודש טוב
לאה
