השבת הזו מיוחסת מאד – שבת האחרונה מארבע פרשיות, קורין בה פרשת החודש ומברכין את ראש חודש ניסן – ומתאימה בדיוק שמיימי לפרשת שמיני הנקראת בה…

"ויהי ביום השמיני", אותו יום ראש חודש ניסן היה. אומר רש"י שיום זה נטל עשר עטרות והוקם המשכן בו ביום.

בפרשתנו מובא המעשה הנורא בנדב ואביהוא, בני אהרון, שהקריבו אש זרה ומתו לפני ד'. בעודם אוננים, נגשו אהרון ושני בניו הנותרים להמשיך בהקרבת שעיר חטאת כמצווה בראש חודש, לדורות. את כל קרבנות השעה שנצטוו להקריב באותו היום – נצטוו גם לאכול, ולכן אכלו מהם למרות היותם אוננים. אך את שעיר החטאת שרף אהרון ולא אכלו ממנו את החלקים הראויים לאכילת כהנים. מספרת התורה שמשה רבנו בא לדרוש את שעיר החטאת וכשגילה כי נשרף כעס. אז אמר לו אהרון הכהן, כי מכיון ששעיר החטאת הינו קרבן מוסף ראש חודש, והוא ציווי לדורות ואינו הוראת שעה כשאר קרבנות אותו היום – לא יכלו אהרון ובניו הנותרים לאוכלו בעודם אוננים, ולכן שרף אותו אהרון.

מיד הודה משה לאהרון ואמר לו, אכן כך היא ההלכה ששמעתי מפי ד', אלא ששכחתי.

"וישמע משה ויטב בעיניו" אמרו חז"ל בגמרא: "הודה מיד ולא בוש, לומר [=לא אמר] לא שמעתי, אלא אמר שמעתי ושכחתי".

הרבה סודות טמונים במימרת הגמרא הזו. ננסה ללמוד כמה מהם. ולקחת גם צידה לדרך.

מרן רבי לייב חסמן כתב בספרו "אור יהל", שמעשה זה מלמדנו כי היצר הרע אורב לכל אדם, גם הצדיק הגדול ביותר, ומתגבר ומתחדש עליו. ואלמלא הקב"ה עוזרו, אין האדם יכול לו. לכן מתפאר הקב"ה במשה רבינו וכותב עליו לנצח בתורה הקדושה, כי בנסיון זה הודה משה ולא בוש, למרות שניסה היצר להכשילו כששכח הלכה מפורשת.

מדגיש המלבי"ם: הגדולה במעשה זה היתה ההודאה המיידית של משה רבינו. שהודה מיד ולא בוש. שהרי קרה אצל עוד מגדולי האומה שנכשלו, כמו שאול שחטא כשהותיר את אגג ואת צאן עמלק, וכמו דוד במעשה בת שבע. אך ההבדל היה, שדוד מיד הודה בחטאו בשמעו את תוכחת נתן הנביא, והודיעו הנביא שד' קיבל תשובתו. ושאול נתן אמתלאות על חטאו ולכן נגזר עליו עונש.

וכאן מדריך אותנו בסודות נבכי הנפש: כי גם כאשר אדם מודה על האמת, מנסה הוא קודם לכל להצדיק את דעתו, ורק בסוף הוא מודה. באו חז"ל והדגישו לנו, שזהו שבחו של משה "מיד הודה…" כי לא נתן לשקר להעמיק שורשים בנפשו…

ידוע שהמתווכח עם חברו יש בפניו שלוש אפשרויות:

1. שלא יודה על האמת כלל, ויכחישנה אעפ"י שיודע שהיא אמת.
2. שיודה, אבל בבושת פנים ובעצב, כאדם המוכרח לעשות דבר שלא מדעתו.
3. שיודה בלי שום בושה, ואדרבא יודה בשמחה וייטב בעיניו שניצחהו חבירו, משום שבסיבת אותו נצחון נודעה לו האמת שהיתה נעדרת ממנו בתחילה.

וזה היה השבח הגדול ששבחו חז"ל את משה, שנהג באפשרות השלישית. השבח כאן אינו על עצם ההודאה, כי ברור שמשה – איש האמת העניו מכל אדם – יודה; אלא השבח על צורת ההודאה, שהיתה בסבר פנים יפות ובשמחה. שהרי רווח גדול הרויח, שנתבררה לו האמת. וזהו העיקר הגדול שאליו כל שאיפתו.

רבינו עובדיה מברטנורא מבאר את דברי חז"ל בפרקי אבות, המונים את שבעת הדברים שבחכם – "ומי שמודה על האמת" – המקור לכך הוא ממה שמשה רבינו הודה ולא בוש. כי מה שחשוב ביותר הוא האמת.

במדרש רבה כתוב כי משה רבינו לא הסתפק בהודאה שהודה בפני אהרון, אלא שלח בכל גבול ישראל להודיע ששמע ושכח, ואהרון הזכיר לו מה שנתעלם ונשכח ממנו.

מדוע? לשם מה עשה זאת?

כדי להשמיע לכל עמ"י עד כמה חביבה עליו האמת!

הנצי"ב מביא טעם נוסף מדוע העביר משה קול במחנה שטעה: ללמד לחכמי הדור ולדורות הבאים שלא יהיה אדם גדול בוש ונרתע על טעות הוראה, שהרי משה רבינו גם כן טעה.

כל עיקר שבחו ומעלתו של משה בענין זה, הוא להקל על מורי הוראה בישראל, שלא יתביישו להודות על טעותם. מפני שהאדם אינו מלאך, ואפילו הגדול שבבני האדם יכול להיכשל במצודת הטעות.

משה רבינו מפרסם טעותו, לא רק כדי להורות כמה חביבה עליו האמת, אלא גם להביא תועלת לגדולי ישראל שבכל הדורות. שבושתם תקטן, שהרי אף משה איש האלוקים טעה בהוראה.

בלי להיות רבנית

גם לא מורה

את כל היום

מורה;

הוראות

ישרות

ברורות

מפיך נורות

דינים

והלכות

מנהגים

והליכות

ומלאכות

והרבה הדרכות

אבל תמיד

בעומק נפשך

נשארת אהבת האמת

יוקדת

וגם אם טעית

בהוראה, בפירושך

כמו איש האמת

את ממוקדת.

אל תשכחי להודות,

אחות יהודית,

להודות

מיידית!