אחד הארכיטקטים של המשרד עזב את דרכו המקצועית לחיים ולשלום, והיווה את כותרת המייל החגיגית לאירוע פרידה, בטימס, כמובן.
התרגום המעשי בשבילי זה 60 דקות של שטיפת כלים וקיפול כביסה, תמורת האזנה לקשקושי סרק ובלה בלה קלאסי של פרידה מהדמות המדוברת.
לא ראיתי בעיה בהשתתפות כזאת – אני מרחוק, בלי מצלמה, על תקן מאזינה ללא התערבות, מרוויחה זמן יקר של עבודות בית על חשבון העבודה, ולמה להיראות מתבדלת אם אין בעיה לא להיות כזאת.
הכנתי ערימה הררית של חזות עוף דפוקים, כלומר – מעולים, בכיוון הפיכה לשניצלים טריים הישר מהמחבת לטובת בחורי הישיבה היקרים שלי שחזרו הביתה.
ונכנסתי לטימס.
אחרי שתים-שלוש דקות שאני עובדת במטבח במרץ על רקע צחוקים ופטפוטים שנשמעים מחדר הישיבות הווירטואלי, אני קולטת שהבחור שלי גם שומע…
לא היה שם ניבול פה או מילים גסות, אבל כן היה שם מושב ליצים מהסוג שכבר התחספסתי אליו. אני רגילה לשמוע שיחות רדודות כאלו, שפה זולה ופרצי צחוק משותפים לגברים ונשים, אבל ממש לא הייתי רוצה שהבחור שלי יהיה שותף פאסיבי למפגש כזה.
סגרתי מיד את הטימס, לא רוצה לקשר בין חגיגת הפרידה ליושבי הבית שלי, למרות שאאלץ לחזור לעבוד בזמן הזה.
פתאום נפל לי האסימון שהבחור הוא רק תמרור! בצומת הזאת בלט לי כמה צורם הדבר, אבל לאמיתו של דבר מה שאני לא רוצה שהוא ישמע – גם אני לא צריכה לשמוע. אם לא מדובר במשהו הכרחי לעבודה – למה לי לנכוח שם?
השניצלים? אל תדאגו, לקחתי הפסקה מהעבודה והשלמתי שעות בלילה.
והילד? אל תדאגו, הילד שניצל:)
