הזדמנויות
החיים עמוסים, ברוך השם. יום ליום יביע את אומרו, ונדמה כי הערב נושק לבוקר, והבקרים קרובים מידי ללילה…:( וכבר מגיע שבוע חדש, וחודש מתחלף ובמרוצה משתאות כולנו למול שנה נוספת שחוגגת לנו/לילד/לאחות יומולדת.
ובתוך מרוץ החיים קבע לנו הקב"ה "תחנות עצירה". כך מכנה אותן הרב פינקוס. תחנות התרעננות ותידלוק. מקומות קבועים בהם הנשמה ועימה הנפש וגם הגוף – מתיישבים, נחים ושואבים כוחות רוחניים להמשך עליה.
תחנה ראשונה, תדירה ושבועית, זו השבת הקדושה.
בפרשה שלנו, הפותחת בקדושת הכהנים ובהנהגות המייחדות אותם ואת מעמדם הרם בעם ישראל, מופיעים גם הפסוקים הבאים: "ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי… מקרא קודש. כל מלאכה לא תעשו. שבת היא לה' בכל מושבותיכם".
בכל ימות השבוע אנחנו עסוקים.
אין פנאי.
בקושי מרימים שיחת טלפון להורים, לסבא/סבתא. לאחיות הנשואות? למי יש זמן?
באה שבת, באה מנוחה.
לגוף ובעיקר לנפש.
בשבת יש זמן להתרגע. להתרווח. וגם להיפגש.
אם מתגוררים בסמיכות מקום – נפגשים באחת מג' הסעודות. ואם גרים רחוק – מתארחים מידי פעם למשך שבת שלמה.
ואז יש זמן. לשוחח, להיות ביחד. לגלות עד כמה גדלו הנכדים, כמה קמטי נחת נוספו לסבים, כמה חכמת חיים נרכשה פה במשך הזמן אצל הצעירים ואצל הצעירים יותר.
תשאלו כל סבתא צעירה, כזו שנמצאת באמצע: בין הגעגועים להורים המתבגרים ובין הגעגועים לנכדים הקטנים. הא תספר לכם על הלב המצפה לשבת. על הנפש הכמהה לחבק את הדור הבא ובד בבד להתרפק על הכתפיים הרחבות של הדור הקודם.
היא תאנח בעיניים נוצצות: כמה טוב שיש שבת.
גם אבא שבשמיים מצפה לשבת. גם הוא מתגעגע לפגוש בנו.
בימות השבוע בקושי יש זמן לדבר.
קצת שחרית. מעט מנחה. לפעמים ערבית. בקושי נפגשים.
בשבת כולנו מוזמנים אל שולחן המלך.
למרות המרחק הגדול, אנו שובתים בחיקו שבת שלמה.
יש זמן לשבת ביחד, לאכול ולהנות. לשורר ולזמר. להיפגש ולהרגיש. 'מה הבאתי לך, אבא, מהשבוע שחלף עלינו בחסדיך…' 'הנה אני כאן. באתי לשבות עימך'. כמו שאני. כמו כל ילדה שבאה להוריה או לסבה וסבתה. המקבלים אותה בזרועות פתוחות ובלב שמח.
בשבת הנוכחית אנו מקיימות בפועל עוד מצוה שכתובה בפרשת השבוע:
"וספרתם לכם ממחרת השבת…"
גם שבת. גם "מפגש". גם מצוות "עונתיות".
זה בדיוק הזמן ל-
"מזמור שיר ליום השבת".
ממש לפני 'פרשת המועדים' המופיעה בפרשתנו, ובראשה השבת – כותבת התורה גם על קרבן תודה: "וכי תזבחו זבח תודה לה'…"
שבת יש בה ענין מיוחד של הודיה.
בשבת מאריכין ב"פסוקי זדמרא" ומוסיפים גם "נשמת…"
אבל איך משמרים את רגש ההודיה הפורץ בשבת, שימשיך ללוותינו גם במרוץ השגרה?
הדרך המעשית לפתח את רגשות ההודיה לה' החבויים בעומק פנימיות הנשמה, היא לסלול אליהם שביל על ידי שעושים בהם שימוש תדיר בכל הזדמנות אפשרית, כמו שכתוב ב'שיר הייחוד': "ותמיד נספר תהילתך", ובתהילים: "אברכה את ה' בכל עת, תמיד תהלתו בפי".
בעלון 'קול תודה' סוללים דרך מעשית: יש להשתדל לעורר רגשות אלו כמה שיותר פעמים במשך היום באופן הנרגש ביותר. וחשוב, להשתדל להרגיש את הנעימות ואת השמחה הגדולה של הכרה בטוב ה' ובאהבתו, שחשה הנשמה מכל הודיה והלל לה'.
זה היה סוד ההצלחה של יוסף הצדיק במצרים, כמו שנאמר "וכל אשר הוא עשה ה' מצליח בידו".
כפי שכתוב במדרש רבה: "אמר רב אבין הלוי בר רב יוסף: מברך לקב"ה על כל דבר ודבר שהיה עושה, והיה אדוניו רואה אותו מלחש בפיו, והוא אומר לו, "מה אתה אומר?" והוא משיבו ואומר, "אני מברך לקב"ה!"
וכתב על זה המהר"ל ב"גור אריה" שם: "רוצה לומר … ומפני זה "כל אשר עשה – ה' מצליח בידו."
המהר"ל קובע כי רק בגלל שהיה יוסף משבח ומברך את הקב"ה על כל פעולה ודבר שעשה, רק בזכות הנהגה זו זכה להצליח בכל מעשיו. זכה שה' הצליח בידו.
"ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ה' מקדישכם"! – גם פסוק זה כתוב בפרשה. להיזהר מחילול השם. לגרום לשם שמיים להתקדש. לזכור שה' מקדשנו.
מי שמודה, הוא בודאי מקדש שם שמיים.
בהנהגתו. בדיבוריו. במעשיו.
אשריו!
באה שבת
עת להיפגש
אבא ובת
ולב מתרגש
מביאה את עצמי
בהודיה. ברוב תחושה.
מתעלה ממקומי
במעלות הקדושה.
החיים עמוסים, ברוך השם. יום ליום יביע את אומרו, ונדמה כי הערב נושק לבוקר, והבקרים קרובים מידי ללילה…:( וכבר מגיע שבוע חדש, וחודש מתחלף ובמרוצה משתאות כולנו למול שנה נוספת שחוגגת לנו/לילד/לאחות יומולדת.
ובתוך מרוץ החיים קבע לנו הקב"ה "תחנות עצירה". כך מכנה אותן הרב פינקוס. תחנות התרעננות ותידלוק. מקומות קבועים בהם הנשמה ועימה הנפש וגם הגוף – מתיישבים, נחים ושואבים כוחות רוחניים להמשך עליה.
תחנה ראשונה, תדירה ושבועית, זו השבת הקדושה.
בפרשה שלנו, הפותחת בקדושת הכהנים ובהנהגות המייחדות אותם ואת מעמדם הרם בעם ישראל, מופיעים גם הפסוקים הבאים: "ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי… מקרא קודש. כל מלאכה לא תעשו. שבת היא לה' בכל מושבותיכם".
בכל ימות השבוע אנחנו עסוקים.
אין פנאי.
בקושי מרימים שיחת טלפון להורים, לסבא/סבתא. לאחיות הנשואות? למי יש זמן?
באה שבת, באה מנוחה.
לגוף ובעיקר לנפש.
בשבת יש זמן להתרגע. להתרווח. וגם להיפגש.
אם מתגוררים בסמיכות מקום – נפגשים באחת מג' הסעודות. ואם גרים רחוק – מתארחים מידי פעם למשך שבת שלמה.
ואז יש זמן. לשוחח, להיות ביחד. לגלות עד כמה גדלו הנכדים, כמה קמטי נחת נוספו לסבים, כמה חכמת חיים נרכשה פה במשך הזמן אצל הצעירים ואצל הצעירים יותר.
תשאלו כל סבתא צעירה, כזו שנמצאת באמצע: בין הגעגועים להורים המתבגרים ובין הגעגועים לנכדים הקטנים. הא תספר לכם על הלב המצפה לשבת. על הנפש הכמהה לחבק את הדור הבא ובד בבד להתרפק על הכתפיים הרחבות של הדור הקודם.
היא תאנח בעיניים נוצצות: כמה טוב שיש שבת.
גם אבא שבשמיים מצפה לשבת. גם הוא מתגעגע לפגוש בנו.
בימות השבוע בקושי יש זמן לדבר.
קצת שחרית. מעט מנחה. לפעמים ערבית. בקושי נפגשים.
בשבת כולנו מוזמנים אל שולחן המלך.
למרות המרחק הגדול, אנו שובתים בחיקו שבת שלמה.
יש זמן לשבת ביחד, לאכול ולהנות. לשורר ולזמר. להיפגש ולהרגיש. 'מה הבאתי לך, אבא, מהשבוע שחלף עלינו בחסדיך…' 'הנה אני כאן. באתי לשבות עימך'. כמו שאני. כמו כל ילדה שבאה להוריה או לסבה וסבתה. המקבלים אותה בזרועות פתוחות ובלב שמח.
בשבת הנוכחית אנו מקיימות בפועל עוד מצוה שכתובה בפרשת השבוע:
"וספרתם לכם ממחרת השבת…"
גם שבת. גם "מפגש". גם מצוות "עונתיות".
זה בדיוק הזמן ל-
"מזמור שיר ליום השבת".
ממש לפני 'פרשת המועדים' המופיעה בפרשתנו, ובראשה השבת – כותבת התורה גם על קרבן תודה: "וכי תזבחו זבח תודה לה'…"
שבת יש בה ענין מיוחד של הודיה.
בשבת מאריכין ב"פסוקי זדמרא" ומוסיפים גם "נשמת…"
אבל איך משמרים את רגש ההודיה הפורץ בשבת, שימשיך ללוותינו גם במרוץ השגרה?
הדרך המעשית לפתח את רגשות ההודיה לה' החבויים בעומק פנימיות הנשמה, היא לסלול אליהם שביל על ידי שעושים בהם שימוש תדיר בכל הזדמנות אפשרית, כמו שכתוב ב'שיר הייחוד': "ותמיד נספר תהילתך", ובתהילים: "אברכה את ה' בכל עת, תמיד תהלתו בפי".
בעלון 'קול תודה' סוללים דרך מעשית: יש להשתדל לעורר רגשות אלו כמה שיותר פעמים במשך היום באופן הנרגש ביותר. וחשוב, להשתדל להרגיש את הנעימות ואת השמחה הגדולה של הכרה בטוב ה' ובאהבתו, שחשה הנשמה מכל הודיה והלל לה'.
זה היה סוד ההצלחה של יוסף הצדיק במצרים, כמו שנאמר "וכל אשר הוא עשה ה' מצליח בידו".
כפי שכתוב במדרש רבה: "אמר רב אבין הלוי בר רב יוסף: מברך לקב"ה על כל דבר ודבר שהיה עושה, והיה אדוניו רואה אותו מלחש בפיו, והוא אומר לו, "מה אתה אומר?" והוא משיבו ואומר, "אני מברך לקב"ה!"
וכתב על זה המהר"ל ב"גור אריה" שם: "רוצה לומר … ומפני זה "כל אשר עשה – ה' מצליח בידו."
המהר"ל קובע כי רק בגלל שהיה יוסף משבח ומברך את הקב"ה על כל פעולה ודבר שעשה, רק בזכות הנהגה זו זכה להצליח בכל מעשיו. זכה שה' הצליח בידו.
"ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ה' מקדישכם"! – גם פסוק זה כתוב בפרשה. להיזהר מחילול השם. לגרום לשם שמיים להתקדש. לזכור שה' מקדשנו.
מי שמודה, הוא בודאי מקדש שם שמיים.
בהנהגתו. בדיבוריו. במעשיו.
אשריו!
באה שבת
עת להיפגש
אבא ובת
ולב מתרגש
מביאה את עצמי
בהודיה. ברוב תחושה.
מתעלה ממקומי
במעלות הקדושה.
