וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי" (במדבר א, א)

למה במדבר סיני? מכאן שנו חכמים בג' דברים ניתנה התורה באש ובמים ובמדבר. באש מנין: "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ (שמות יט, יח), ובמים מנין שנאמר: "גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם" (שופטים ה, ד), ובמדבר מנין "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי" (מדרש רבה א, ו)

יהודי הוא כמו מזגן.

לפעמים צריך להדליק אותו על חום, באש ההתלהבות והזריזות.

א ווארמע ייד הוא זה שבוערת בו אש קודש של תורה ויראת שמים, והוא אינו נח ואינו שוקט, קם ופועל, עושה וּמְעַשֶּׂה לרצון אביו שבשמים.

לפעמים צריך להדליק אותו על קור. לשפוך קיתון של מים צוננים על תשוקות פסולות ורעיונות כוזבים, לדחות אותם בקרירות, ולהכניס אותם ללא שהות למצב הקפאה.

רק שלא יקרה לו ליהודי, מה שקרה למזגן שלנו השבת…

המזגן נטל לעצמו עצמאות ובמקום לקרר אותנו כנדרש, הוא עבר למצב חימום ללא כל הודעה מוקדמת ☹

ועל זה הזהירנו הרמח"ל במסילת ישרים: על כן נמצאת סכנתו עצומה כי הרבה דברים טובים יוכל היצר לרחק כאילו הם רעים, והרבה חטאים לקרב כאילו הם מצות גדולות. (פרק כ במשקל החסידות)

מהי העצה היעוצה? מהו השלט למזגן היהודי? היאך נדע האם הבערה הפנימית המדליקה אותנו היא אִשָּׁהּ של תורה או שמא היא אש זרה? האם קור הרוח המורה לנו שב ואל תעשה נובע ממעינה של תורה, או שמא הוא מטביע אותנו בעצלות וכבדות – במים הזידונים?

לכך נאמר במדבר סיני, כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החכמה והתורה. (מדרש רבה שם)

רק אם נעשה עצמנו כמדבר, מפקירים את נגיעותינו האישיות, מסירים מעינינו את הלוט של הנטייה העצמית המעוור את עינינו, נוכל לראות נכוחה ולבחור בדרך ה' – באש או במים.

ומהי העצה? ובאמת שלא יוכל איש להצליח במשקל הזה אלא בג' דברים: א. שיהיה לבו ישר שבלבבות שלא תהיה פנייתו אלא לעשות הנחת רוח לפניו יתברך, ולא זולת זה כלל. ב. ושיהיה מעיין על מעשיו עיון גדול וישתדל לתקנם על פי התכלית הזה. (מסילת ישרים שם)

קל? ממש לא. לא קל להלך במדבר בלי לנטות ימין ושמאל, להפקיר את כל מה שהלב חושק והעיניים חומדות והשכל כמעט ומשתכנע…

ג. ואחר כל זאת יהיה משליך יהבו על ה', שאז יאמר בו (תהילים פד) "אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָךְ… לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים"

(ע"פ ילקוט לקח טוב)