מעגלי שנה לא מעטים כבר חגו; התחילו והסתיימו ושוב התחילו, ואנחנו צועדות בתוכם. מנסות ללקוט זהרורי אור, סימני דרך והשראה לגדילה מתוך תחנות החיים ו'תחנות הכח'; כפי שקורא הרב פינקוס זצ"ל למועדים ולחגים הקבועים במעגל השנה.
ולאורו של הרב פינקוס, שכבר הוזכר בעבר בעקבות זמנים מרוממים, נשוב ונתבונן מה נוסף לאמתחתנו ב'זמן מתן תורתנו' תשפ"ו שנשק לשבת המלכה.
חווינו כולנו גם רוממות והתנשאות של רגל, וגם נשמה יתירה המשתכנת בכל איש ואשה ישראלים בשבת קודש.
ואף גילו לנו חז"ל כי אורות הרגל והשפעותיו ממשיכים עוד שבעה ימים לאחריו, בכל ימי ההשלמה.
***
בקריעת ים סוף אמרו ישראל שירה על הים. שואל ה'לבוש' מדוע לא מצינו שאמרו ישראל שירה על מתן תורה? ומתרץ בהלכות שבועות, שבשבועות גומרין את ההלל, וזו היא אמירת שירה על נתינת התורה.
ההלל השלם ששוררנו כל בית ישראל, הוא הוא השירה שאנו שרים על מתן תורה.
אולם, אין די באמירה החד שנתית הזו. אל לנו להסתפק בהודיה שבהלל רק בחג השבועות. כי כאשר פסקו ישראל מלברך בתורה תחילה, נגזר החורבן. רח"ל.
המהר"ל בהקדמתו לספרו "תפארת ישראל", תמה על הגמרא הטוענת שחורבן בית המקדש היה כיון שלא ברכו בתורה תחילה. ומבאר:
באמת סיבת החורבן הייתה העבירות החמורות של אנשי אותו דור,
אלא שאם היו מברכים בתורה באופן הראוי, אם היו מודים ומברכים את הקב״ה על שנתן להם את התורה והיו אוהבים בשל כך את הקב״ה ודבקים בו –
זה היה מקדש ומרומם אותם ומקשר אותם לרבש"ע,
ואז הוא היה נותן בלבם לשמור את התורה כראוי!
ואף אם היו עוברים לפעמים על מצוה מהמצוות, הרי מיד היו חוזרים בתשובה, כמו שכתוב שהמאור שבה מחזיר למוטב.
הליקוי בברכתם על התורה, חוסר הכרת התודה על המתנה הנפלאה – גרם לנתק מהקב"ה, ועל ידי כך שקעו בחטאים ונגזר החורבן.
במילים אחרות, ההודיה היא עוד דרך חיים וחובת חיים בשביל לזכות לטובות התורה ולהגנותיה.
ההרגל להודות והדרך של ההודיה יש בהם כל כך "בונוסים". בעל 'מסילת ישרים' מגלה לנו כי ההודיה הינה דרך נפלאה ומומלצת לקניית מידת הזריזות:
"ואמנם מה שיוכל להגביר ההתעוררות הזה" – כל מה שיוכל לגרום לאדם להתעורר מעצלותו ולהיות זריז, "הוא, ההסתכלות ברוב הטובות שהקב"ה עושה עם האדם בכל עת ובכל שעה,
והנפלאות הגדולות שעושה עמו מעת הלידה ועד היום האחרון.
כי כל מה שירבה להסתכל ולהתבונן בדברים אלה,
הנה ירבה להכיר לעצמו חובה רבה אל הקל המיטיב עמו."
כמה שיותר הכרה בטובותיו של מקום, תלבה בלב את הזריזות לעשות כראוי את רצונו.
ואמנם כל ברואי עולם חייבים להכיר טובה לא-ל אשר בראם, אבל הלא "ואנחנו עמך וצאן מרעיתך נודה לך לעולם נספר תהילתך" (תהילים ע"ט, י"ב)
כתב ה"תפארת שלמה":
"פירוש, האמנם כי גם כל באי עולם נותנים הודיה ושבח לד' יתברך, בעת אשר רואים את הנפלאות אשר עשה עמהם", כל עוד אינם אתאיסטיים נבערים…
"אך אנחנו צריכים להודות תמיד הן בטובו והן ח"ו ברעה,
הלוא אנו יודעים כי הכל לטובה, וסוף דבר נזכה לראות כי הכל לטובה,
וכאשר נזכה במהרה להיוושע בגאולה שלמה, נדע כי כל מה שעבר עלינו בימי הגלות הכל היה לטובה…
וזה שאמר "ואנחנו עמך …נודה לך לעולם"- כי לעולם חסדו, כי תמיד רק חסד הוא".
במבט אמיתי, נכון ומעמיק, יכולים לחוש תמיד ובכל מצב את טובותיו וחסדיו של ה'.
הלא יודעים אנו כי הכל לטובה!
ומשום ש"אנחנו עמך וצאן מרעיתך" שאתה מנהיגינו תמיד להביאנו אל הטובה הנצחית, לכן "נודה לך לעולם!"
איתי באמתחת
אחרי שבועות
לבטח מונחת
הכרת הטוב;
כי איתה ארכוש
קרבה לאבי
עימה אנקוש
על פתחי לבבי:
שיורחב מבטי
ממעמקים עד שחקים
לכל שהוטב איתי
בחמלת אלוקים.
בהכרת הטוב אכיר
בטובת התורה
במילים אזכיר
גם אזכה לשמירה
מעגלי שנה לא מעטים כבר חגו; התחילו והסתיימו ושוב התחילו, ואנחנו צועדות בתוכם. מנסות ללקוט זהרורי אור, סימני דרך והשראה לגדילה מתוך תחנות החיים ו'תחנות הכח'; כפי שקורא הרב פינקוס זצ"ל למועדים ולחגים הקבועים במעגל השנה.
ולאורו של הרב פינקוס, שכבר הוזכר בעבר בעקבות זמנים מרוממים, נשוב ונתבונן מה נוסף לאמתחתנו ב'זמן מתן תורתנו' תשפ"ו שנשק לשבת המלכה.
חווינו כולנו גם רוממות והתנשאות של רגל, וגם נשמה יתירה המשתכנת בכל איש ואשה ישראלים בשבת קודש.
ואף גילו לנו חז"ל כי אורות הרגל והשפעותיו ממשיכים עוד שבעה ימים לאחריו, בכל ימי ההשלמה.
***
בקריעת ים סוף אמרו ישראל שירה על הים. שואל ה'לבוש' מדוע לא מצינו שאמרו ישראל שירה על מתן תורה? ומתרץ בהלכות שבועות, שבשבועות גומרין את ההלל, וזו היא אמירת שירה על נתינת התורה.
ההלל השלם ששוררנו כל בית ישראל, הוא הוא השירה שאנו שרים על מתן תורה.
אולם, אין די באמירה החד שנתית הזו. אל לנו להסתפק בהודיה שבהלל רק בחג השבועות. כי כאשר פסקו ישראל מלברך בתורה תחילה, נגזר החורבן. רח"ל.
המהר"ל בהקדמתו לספרו "תפארת ישראל", תמה על הגמרא הטוענת שחורבן בית המקדש היה כיון שלא ברכו בתורה תחילה. ומבאר:
באמת סיבת החורבן הייתה העבירות החמורות של אנשי אותו דור,
אלא שאם היו מברכים בתורה באופן הראוי, אם היו מודים ומברכים את הקב״ה על שנתן להם את התורה והיו אוהבים בשל כך את הקב״ה ודבקים בו –
זה היה מקדש ומרומם אותם ומקשר אותם לרבש"ע,
ואז הוא היה נותן בלבם לשמור את התורה כראוי!
ואף אם היו עוברים לפעמים על מצוה מהמצוות, הרי מיד היו חוזרים בתשובה, כמו שכתוב שהמאור שבה מחזיר למוטב.
הליקוי בברכתם על התורה, חוסר הכרת התודה על המתנה הנפלאה – גרם לנתק מהקב"ה, ועל ידי כך שקעו בחטאים ונגזר החורבן.
במילים אחרות, ההודיה היא עוד דרך חיים וחובת חיים בשביל לזכות לטובות התורה ולהגנותיה.
ההרגל להודות והדרך של ההודיה יש בהם כל כך "בונוסים". בעל 'מסילת ישרים' מגלה לנו כי ההודיה הינה דרך נפלאה ומומלצת לקניית מידת הזריזות:
"ואמנם מה שיוכל להגביר ההתעוררות הזה" – כל מה שיוכל לגרום לאדם להתעורר מעצלותו ולהיות זריז, "הוא, ההסתכלות ברוב הטובות שהקב"ה עושה עם האדם בכל עת ובכל שעה,
והנפלאות הגדולות שעושה עמו מעת הלידה ועד היום האחרון.
כי כל מה שירבה להסתכל ולהתבונן בדברים אלה,
הנה ירבה להכיר לעצמו חובה רבה אל הקל המיטיב עמו."
כמה שיותר הכרה בטובותיו של מקום, תלבה בלב את הזריזות לעשות כראוי את רצונו.
ואמנם כל ברואי עולם חייבים להכיר טובה לא-ל אשר בראם, אבל הלא "ואנחנו עמך וצאן מרעיתך נודה לך לעולם נספר תהילתך" (תהילים ע"ט, י"ב)
כתב ה"תפארת שלמה":
"פירוש, האמנם כי גם כל באי עולם נותנים הודיה ושבח לד' יתברך, בעת אשר רואים את הנפלאות אשר עשה עמהם", כל עוד אינם אתאיסטיים נבערים…
"אך אנחנו צריכים להודות תמיד הן בטובו והן ח"ו ברעה,
הלוא אנו יודעים כי הכל לטובה, וסוף דבר נזכה לראות כי הכל לטובה,
וכאשר נזכה במהרה להיוושע בגאולה שלמה, נדע כי כל מה שעבר עלינו בימי הגלות הכל היה לטובה…
וזה שאמר "ואנחנו עמך …נודה לך לעולם"- כי לעולם חסדו, כי תמיד רק חסד הוא".
במבט אמיתי, נכון ומעמיק, יכולים לחוש תמיד ובכל מצב את טובותיו וחסדיו של ה'.
הלא יודעים אנו כי הכל לטובה!
ומשום ש"אנחנו עמך וצאן מרעיתך" שאתה מנהיגינו תמיד להביאנו אל הטובה הנצחית, לכן "נודה לך לעולם!"
איתי באמתחת
אחרי שבועות
לבטח מונחת
הכרת הטוב;
כי איתה ארכוש
קרבה לאבי
עימה אנקוש
על פתחי לבבי:
שיורחב מבטי
ממעמקים עד שחקים
לכל שהוטב איתי
בחמלת אלוקים.
בהכרת הטוב אכיר
בטובת התורה
במילים אזכיר
גם אזכה לשמירה
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח.
לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.