| שלום כולן,
ספר לא גדול, פנים של ילד מתוק מחייכות מכל עמוד, דפי כרומו משובחים ועיצוב מאיר עיניים – כמעט כמו אלו הניבטות מהתמונות,
ואז זה מגיע.
תמונות קורעות לב של בכי, מספד, אסון ולוויה רווית צער.
"בדרך לישיבה" כך לא קוראים לספר.
חלף זאת קוראים לו: "בדרך לישיבה של מעלה"
קיבלתי את הספר מידידתי אלבינה שצ'ופק. אלו מכן שהשתתפו בימי העיון שלנו בים המלח מרגישות ודאי יותר קרובות… אלבינה היא מסוג החברות המשובצות כיהלומים במרקם החברתי שלנו במשרד. מבטא רוסי כמעט בלתי מורגש, מבט עמוק וחושב ופנים המקרינות אור יהודי זורח.
בנה, הקדוש אריה שצ'ופק הי"ד עלם החמודות שהמתין בבוקרו של יום תמים בתחנת הדמים ביציאה מהעיר, היה זה שנבחר לעלות על המוקד בפיגוע הנורא.
אתמול כשקראתי בשקיקה את הספר, הרגשתי שלא בכדי הגעתי אליו בדיוק עכשיו.
הרגשתי שהוא נשלח לי משמיים בדיוק בימים המיוחדים והגדולים הללו – של פרשת וירא.
כי כאן הכל התחיל.
בלי הפרשה הזאת, אין דרך בעולם להסביר איך זה יכול להיות.
הגדלות הבלתי נתפסת הזאת.
הורים שנולדו אי שם בפינה נידחת של העולם, והגיעו לדרגות נשגבות של אמונה יוקדת. אני קוראת קטע אחר קטע, סיפור אחרי סיפור ומרגישה את העוצמות הגדולות שאי אפשר שיהיו בשום מקום בעולם- רק אצלנו.
רק בעם היהודי.
כי רק אנחנו, בני אברהם יצחק ויעקב, זכינו לרשת זיכוך מיוחד ואנרגיה מובנית עם מגה-יכולת להגיע רחוק.
רחוק וקרוב.
קרוב לבורא עולם.
כאן, בפרשות האלו זה התחיל. כל מה שיש לנו כעם. יכולת שרידות, תעצומות נפש, גבהות הלב, וכח. הרבה הרבה כח. כל זה השיגו עבורינו אבותינו שבטחו בו יתברך, ולמדו חוקי חיים.
אני מדפדפת וקוראת את הפסוקים הקדושים, מעיינת במפרשים ומנסה לעכל – כל כך הרבה עבר על אברהם אבינו ע"ה. ילד קטן שלא ויתר ועשה הכל להבין "מי כאן בעל הבירה", גילה אותו ועשה הכל כדי לפרסם שמו בעולם. היינו חושבים שהנה, דורות דורות הכעיסו ובאו, סוף סוף הגיע אהובו של מקום, ודאי מתאים לארגן לאותו 'נאמן מלכות', ארמון מפואר, לשכה מסודרת, עצי אש"ל עמוסים וצוות מסור שמסייע לו בדבר הגדול הזה – הגדלת שם שמיים בעולם.
אבל מה שקורה זה בדיוק ההפך המוחלט.
כל פעם כשהנה כמעט כמעט מגיע רגע של 'רוגע' – פתאום קורה משהו.
בורא עולם מזמן לו 'הרפתקה' חדשה.
לעזוב הכל ואת כולם ולנדוד למקום חדש, שרי שנלקחת לבית פרעה או אבימלך, גירוש ישמעאל, עקידת יצחק ואחרי כל זה – פטירת שרה אמנו.
נסיונות שונים אמנם, אך המשותף לכולם הוא – אמונה בהירה ויוקדת בבורא עולם.
כי זה עוד משהו שאבותינו הקדושים סללו עבורינו:
הדרך למעלה עוברת בתחנות של 'נסיונות'
כל נסיון עם הגדילה והצמיחה שהוא מביא בכנפיו.
זה לא איזה 'באג' במהלך הדרך, זאת בדיוק התוכנית האלוקית שבורא עולם ברחמיו הגדולים והעצומים מכין עבורינו. האמת הזאת היא 'בדם' שלנו, וראוי לכל אחת מאיתנו להחזיק קרוב לפחות מקור אחד או שניים – שמחזק לנו את הידיעה הזאת.
כמו למשל רש"י הקדוש על המילים "והעלהו לעולה על אחד ההרים" מדוע לא אמר הקב"ה במפורש לאיפה, אלא היה הולך ותוהה עד שמצא את ההר הנכון… (עוד נסיון, אם נחשוב על זה…) אלא ש: הקב"ה מתהא הצדיקים ואח"כ מגלה להם וכל זה כדי להרבות שכרן (בראשית כ"ב ב') |
