כמה היית משלמת בשביל להישאר מכורבלת בפוך?
עדיין לא מעכלת שזה אמיתי!
מאות נשים יצאו מביתן החמים והנעים, מכל רחבי הארץ בכפור,
לתוך סופת השלג הירושלמי, פלסו להן דרך והתקבצו יחד כדי להבעיר את האש בעולם.
תעצרו כל אחת במסדרון ותשאלו אותה מה יגרום לה לצאת מהבית בכפור הירושלמי
להתכנסות כלשהי. יהיו כאלו שיגידו: כסף, יהיו מי שיגידו בילוי רציני,
אבל רובן בטח יגידו לכן ששום דבר לא יוציא אותן מהפוך החמים בערב הזה…
תשאלו אותם אם יש להן 'ערך' כלשהו?
מניחה שיש להן.
בטח! היצר אלוף בלהמציא מושגים. משבר אקלים, קיימות, איכות סביבה… לא חסר…
אבל האם יש מישהי שתעשה מאמץ ותוותר על הנוחות שלה תמורת הערך?
אין…
ואני עומדת ומתרגשת…
מה…???
מה מוציא מאות נשים מהשמנת של הציבור,
נשים עסוקות, בעלות מעמד בכיר מאד בעבודה, מגדלות משפחה…
ובכל זאת – יוצאות בכפור הנורא הזה…
לא הבטחנו אמנות, לא הבטחנו מעדני גורמה,
רק הבערנו לפיד…
והן הגיעו…
מה מוציא אותן החוצה?
האש!
האש הזאת בדיוק!
האש שבערה בהר סיני לפני 3,334 שנים.
האש הזאת של גילוי השכינה הגדול בהיסטוריה שזכינו לה במעמד הר סיני.
האש הזאת עודה מחממת אותי, ואותך ואותנו.
זאת אש שבוערת בעצמות, וזורמת בורידים, ומתפשטת מאם לילדיה…
אש קרבת האלוקים…
רק האש הזאת יכולה לבעור אלפי שנים,
ללוות אותנו לפני המחנה,
להאיר לנו את הדרך.
כן. גם בכפור הכי נורא.
תודה לכן מאות 'משואות' מופלאות שהוכחתן שבעז"ה זה יקרה!
נבעיר כאן את השטח מגבעה לגבעה, מהר להר,
עד שתראה כל הגולה כולה כמדורת אש…
***
ואפשר סיפור על אפרים?…
סיפר חבר שפעם למדו כל הלילה עד שהרגיש שאינו מסוגל יותר בשום אופן להמשיך.
אבל אפרים התחנן אליו שינסה בכל זאת… הוא חייב חברותא ורוצה להמשיך ללמוד…
טוב, ללמוד ככה אי אפשר. להפסיק – גם לא, אז יצאו החוצה והמשיכו לדבר בלימוד
תוך כדי הליכה. הם צעדו, מדברים בלימוד, עד שהגיעו לשפת הים.
שם ברכו ברכות השחר, ואפרים סיפר לו שיש בקרבת מקום 'מקווה' בבית כנסת סמוך.
זה מקווה קטנצ'יק ולא ממש משוכלל… אפרים נכנס, ואמר לחבר: עכשיו תורך…
החבר הכניס כף רגל, והרגיש שהמים קפואים. יצא ואמר לאפרים ש'אין מצב' הוא
לא יכול להכנס ככה…
אפרים שידל ואמר לו: כדאי לך… זה שווה את הקור.
ניסה שוב ולא היה מסוגל.
אבל אפרים, לא ויתר לו…
הוא דיבר על ליבו ותיאר לו כמה גדולה מעלת הטבילה במקווה אחרי לילה שלם
של מאמץ בלימוד.
טוב, אחרי כזה תיאור… לא היה שייך לוותר.
נכנס, טבל. יצא…
אוהו.. מתאר החבר… באותו יום כל הישיבה ידעה ש'טבלתי במקווה קפוא'.
ואפרים? כלום. כאילו לא היה שם שום דבר מיוחד…
"צעקתי עליו" אומר החבר "תגיד לי, אתה עשוי מפלסטיק????"
אני לא יודעת מה אפרים ענה…
אבל אני יודעת מה אפרים הרגיש…
אפרים בטוח לא הבין מה שייך לחוש קור בטבילה במקווה טהרה החותמת
לילה של עמל בתורה.
כשהגוף רותח כל כך באש קודש של לימוד… איך אפשר להרגיש קור?…
וזה מה שזכינו לראות אתמול!
ה'משואות' הצדיקות הללו, יצאו מהבית 'עם תנור בילד אין' :)
הן לא הרגישו את הכפור,
הן הרגישו את הלהט,
את האש ואת החום האדיר,
הן כבר התחממו לאורה של אותה מדורה שבעז"ה תבעיר את כל הגולה כולה…
תודה לכל אחת ואחת מהמשתתפות שחיממו את ליבי בחום הכי שווה שיכול להיות:)
אין עליכן:)
מאחלת לכן שבת של חום!
לאה
עדיין לא מעכלת שזה אמיתי!
מאות נשים יצאו מביתן החמים והנעים, מכל רחבי הארץ בכפור,
לתוך סופת השלג הירושלמי, פלסו להן דרך והתקבצו יחד כדי להבעיר את האש בעולם.
תעצרו כל אחת במסדרון ותשאלו אותה מה יגרום לה לצאת מהבית בכפור הירושלמי
להתכנסות כלשהי. יהיו כאלו שיגידו: כסף, יהיו מי שיגידו בילוי רציני,
אבל רובן בטח יגידו לכן ששום דבר לא יוציא אותן מהפוך החמים בערב הזה…
תשאלו אותם אם יש להן 'ערך' כלשהו?
מניחה שיש להן.
בטח! היצר אלוף בלהמציא מושגים. משבר אקלים, קיימות, איכות סביבה… לא חסר…
אבל האם יש מישהי שתעשה מאמץ ותוותר על הנוחות שלה תמורת הערך?
אין…
ואני עומדת ומתרגשת…
מה…???
מה מוציא מאות נשים מהשמנת של הציבור,
נשים עסוקות, בעלות מעמד בכיר מאד בעבודה, מגדלות משפחה…
ובכל זאת – יוצאות בכפור הנורא הזה…
לא הבטחנו אמנות, לא הבטחנו מעדני גורמה,
רק הבערנו לפיד…
והן הגיעו…
מה מוציא אותן החוצה?
האש!
האש הזאת בדיוק!
האש שבערה בהר סיני לפני 3,334 שנים.
האש הזאת של גילוי השכינה הגדול בהיסטוריה שזכינו לה במעמד הר סיני.
האש הזאת עודה מחממת אותי, ואותך ואותנו.
זאת אש שבוערת בעצמות, וזורמת בורידים, ומתפשטת מאם לילדיה…
אש קרבת האלוקים…
רק האש הזאת יכולה לבעור אלפי שנים,
ללוות אותנו לפני המחנה,
להאיר לנו את הדרך.
כן. גם בכפור הכי נורא.
תודה לכן מאות 'משואות' מופלאות שהוכחתן שבעז"ה זה יקרה!
נבעיר כאן את השטח מגבעה לגבעה, מהר להר,
עד שתראה כל הגולה כולה כמדורת אש…
***
ואפשר סיפור על אפרים?…
סיפר חבר שפעם למדו כל הלילה עד שהרגיש שאינו מסוגל יותר בשום אופן להמשיך.
אבל אפרים התחנן אליו שינסה בכל זאת… הוא חייב חברותא ורוצה להמשיך ללמוד…
טוב, ללמוד ככה אי אפשר. להפסיק – גם לא, אז יצאו החוצה והמשיכו לדבר בלימוד
תוך כדי הליכה. הם צעדו, מדברים בלימוד, עד שהגיעו לשפת הים.
שם ברכו ברכות השחר, ואפרים סיפר לו שיש בקרבת מקום 'מקווה' בבית כנסת סמוך.
זה מקווה קטנצ'יק ולא ממש משוכלל… אפרים נכנס, ואמר לחבר: עכשיו תורך…
החבר הכניס כף רגל, והרגיש שהמים קפואים. יצא ואמר לאפרים ש'אין מצב' הוא
לא יכול להכנס ככה…
אפרים שידל ואמר לו: כדאי לך… זה שווה את הקור.
ניסה שוב ולא היה מסוגל.
אבל אפרים, לא ויתר לו…
הוא דיבר על ליבו ותיאר לו כמה גדולה מעלת הטבילה במקווה אחרי לילה שלם
של מאמץ בלימוד.
טוב, אחרי כזה תיאור… לא היה שייך לוותר.
נכנס, טבל. יצא…
אוהו.. מתאר החבר… באותו יום כל הישיבה ידעה ש'טבלתי במקווה קפוא'.
ואפרים? כלום. כאילו לא היה שם שום דבר מיוחד…
"צעקתי עליו" אומר החבר "תגיד לי, אתה עשוי מפלסטיק????"
אני לא יודעת מה אפרים ענה…
אבל אני יודעת מה אפרים הרגיש…
אפרים בטוח לא הבין מה שייך לחוש קור בטבילה במקווה טהרה החותמת
לילה של עמל בתורה.
כשהגוף רותח כל כך באש קודש של לימוד… איך אפשר להרגיש קור?…
וזה מה שזכינו לראות אתמול!
ה'משואות' הצדיקות הללו, יצאו מהבית 'עם תנור בילד אין' :)
הן לא הרגישו את הכפור,
הן הרגישו את הלהט,
את האש ואת החום האדיר,
הן כבר התחממו לאורה של אותה מדורה שבעז"ה תבעיר את כל הגולה כולה…
תודה לכל אחת ואחת מהמשתתפות שחיממו את ליבי בחום הכי שווה שיכול להיות:)
אין עליכן:)
מאחלת לכן שבת של חום!
לאה
