מי כאן מחליט על הכסף?
שלום יקרות,
על אף עולם מבולבל ומטורלל שאיבד את הראש של עצמו, של החיים וגם של המשפחה – ב"ה את המילים הללו קוראות אלפי נשים – אחרות!
נשים שיודעות כמה טוב לנו עם איך שהקב"ה ברא את ההיררכיה המשפחתית,
נשים שחוות את העונג בלתת את המקום המוביל לבעל,
נשים שמבינות שגם אם הן צינור להזרמת הכסף, השפע הוא ממנו ולא ממנה.
עד כאן הכל מקסים
וכאן הבת שואלת:
בשתי מקומות בתורה מתוארת דינמיקה בין הגברים לנשים במתן התכשיטים וחפצי הערך של הבית. בפרשה הקודמת איסוף הזהב לעגל, ולהבדיל, בפרשה שלנו מסירת התכשיטים והזהב לבניית המשכן.
"וַיָּבֹ֥אוּ הָאֲנָשִׁ֖ים עַל־הַנָּשִׁ֑ים כֹּ֣ל ׀ נְדִ֣יב לֵ֗ב הֵ֠בִיאוּ חָ֣ח וָנֶ֜זֶם וְטַבַּ֤עַת וְכוּמָז֙ כָּל־כְּלִ֣י זָהָ֔ב וְכָל־אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הֵנִ֛יף תְּנוּפַ֥ת זָהָ֖ב לַה'" (שמות ל"ה, ל"ב)
ספורנו:
ויבאו האנשים על הנשים עם הנשים המתנדבות באו האנשים שלהן להסכים בנדבה, כדי שיקבלו הגבאין מהן, שאין מקבלים מן הנשים אלא דבר מועט
כן. זה פשוט שזה ככה… האיש בבית הוא זה שאחראי על הקצאת התקציבים. גם כשיש דבר שנראה לנו מאד חשוב והלב שלנו יוצא אליו, מרגע שמדובר בסכום שהוא לא 'סכום מועט' – הבעל הוא זה שקובע!
(ואגב, 30 ש"ח בחודש, זה סכום מועט?..
סתם, זה היה בדיחה,
הבעלים שלנו בטוח תומכים בשותפות החשובה הזאת שמאפשרת לכל מה שקורה פה פשוט להיות…:)
א-ב-ל…
וכאן מגיע האבל הגדול:
כולנו עוד זוכרות את הפרשה הקודמת, בה הבעלים בהחלט רצו לייעד את ה'תקציב' הזה למשהו מאד מסוים – לחטא העגל – והנשים היו אלו שידעו לומר: לא! אנחנו לא משתפות עם זה פעולה…
ויביאו האנשים על הנשים. כי לשון על הנשים יורה כי הנשים באו שם בתחילה וכאשר באו האנשים כבר מצאו שם הנשים שהביאו שם נדבתם תחלה, וזאת מעלה גדולה בנשים כי במעשה העגל לא רצו לתת תכשיטיהן שכן כתיב (שמות ל"ב) ויאמר להם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם, וכתיב (שם) ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ולא אמר באזני נשיהם כי לא רצו הנשים בכך… אבל עתה בענין המצוה בנדבת המשכן רצו לתת תכשיטי הזהב שלהן בחפץ גדול עם היות ענין טבעי בנשים להשתעשע ולשמוח בתכשיטיהן והם הם עקר שמחתן וחמדתן והביאו חח ונזם וטבעת עגיל וכומז כל כלי זהב (רבינו בחיי)
אז יצאתי קצת מבולבלת. מה התפקיד שלי בחיים? לתת לבעלי את המקום של להחליט ולקבוע סדרי הבית, או לעצור ולמנוע?
והתשובה היא בדיוק זאת: (יש על זה שיעור מקסים של הרב טודרוס מילר ב'כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה')
ביהדות, יש חלוקת תפקידים מאד ברורה בין הבעל לאישה. הבעל הוא החומר, האישה – הצורה.
הבעל הוא זה שמביא את ההשפעה, הכיוון של הבית, העשייה
האישה לעומת זאת היא 'ירכתי הבית' – היא המגבילה את החומר והופכת אותו לצורה.
הוא מביא את החיטים היא עושה את הלחם (עוד שיעורים של רבי מילר שליט"א שהיו בשמורה… שווה לעקוב!!!).
מה שהופך קיר לצורה של בית – זה הזויות "ירכתיי הבית". הגבול שאומר עד כאן הקיר מצד זה, מכאן ואילך הוא מוגבל. (-עוד שיעור :)
במילים אחרות: האישה תפקידה בבית לחוש ולהרגיש "מה לא" מהם הגבולות של הבית, מהם הדברים שלכאן לא ייכנסו, מי החברה שלא ראויה לילדי, מהם הדברים שלא נעשה בכסף שלנו…
העניין הזה הוא עמוק מאד ויש לו הרבה הרחבה, ובודאי הדברים הללו צריכים עיבוד של גדולות ומבינות ממניי על איך נכון לעשות את הדברים בצורה ראויה (הרבנית ולדמן. מזכירה לכן:) בכל מקרה, טוב לרענן את העניין החשוב הזה מפעם לפעם…
האמת שזנכרתי בו אתמול בגלל הדיונים שעלו בצוות ההכנה של חומרי 'יקיר לי' (-מרגש באמת!) ומה שכתבתי כאן זה קצה קרחון לרעיונות גדולים, אבל העקרון הוא זה.
אנחנו בתפקיד של שמירה על הבית שלנו.
ודווקא משום האחריות הכבדה המוטלת עלינו, אנחנו חייבות לדאוג לכיול מתמיד ודיוק מירבי של כלי המדידה שלנו – טוהר הלב, עדינות הנפש וזכות הנשמה…
השבת הזאת היא שבת מברכים,
אנחנו עומדות בעזרת ה' בפני שבוע של עוד מתנה שקיבלנו תודות להתנהלות המיוחדת שלנו אז עם הכספים: מתנת ראש חודש, וזאת בנוסף לשכר בעולם הבא:
נתן הקב"ה לנשים שכרן בעוה"ז ובעוה"ב לפי שהיה זה בר"ח, בעוה"ז שמשמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים, ובעוה"ב שהן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים (בפרקי ר' אליעזר)
לפעמים נראה לנו שאנחנו 'מקריבות' משהו ומוסרות מעצמינו,
אבל האמת… שלא כן הוא!
הקב"ה שהכל שלו הוא משפיע השפע הגדול
ויש בידו לתת לנו שכר שלא היה בכלל בהשגה.
הנה, הן נתנו את התכשיטים החביבים עליהם, וקיבלו מתנה נצחית של כח ההתחדשות! היש עסקה שווה מזו?
מאחלת לכולנו שנזכה בכל חודש מחדש
בכל יום, ובכל רגע
להתענג על התפקיד הייחודי שלנו בחיינו
ולחוש את החידוש והיופי – בכל רגע מחדש!
כל טוב ושבת שלום,
לאה
שלום יקרות,
על אף עולם מבולבל ומטורלל שאיבד את הראש של עצמו, של החיים וגם של המשפחה – ב"ה את המילים הללו קוראות אלפי נשים – אחרות!
נשים שיודעות כמה טוב לנו עם איך שהקב"ה ברא את ההיררכיה המשפחתית,
נשים שחוות את העונג בלתת את המקום המוביל לבעל,
נשים שמבינות שגם אם הן צינור להזרמת הכסף, השפע הוא ממנו ולא ממנה.
עד כאן הכל מקסים
וכאן הבת שואלת:
בשתי מקומות בתורה מתוארת דינמיקה בין הגברים לנשים במתן התכשיטים וחפצי הערך של הבית. בפרשה הקודמת איסוף הזהב לעגל, ולהבדיל, בפרשה שלנו מסירת התכשיטים והזהב לבניית המשכן.
"וַיָּבֹ֥אוּ הָאֲנָשִׁ֖ים עַל־הַנָּשִׁ֑ים כֹּ֣ל ׀ נְדִ֣יב לֵ֗ב הֵ֠בִיאוּ חָ֣ח וָנֶ֜זֶם וְטַבַּ֤עַת וְכוּמָז֙ כָּל־כְּלִ֣י זָהָ֔ב וְכָל־אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הֵנִ֛יף תְּנוּפַ֥ת זָהָ֖ב לַה'" (שמות ל"ה, ל"ב)
ספורנו:
ויבאו האנשים על הנשים עם הנשים המתנדבות באו האנשים שלהן להסכים בנדבה, כדי שיקבלו הגבאין מהן, שאין מקבלים מן הנשים אלא דבר מועט
כן. זה פשוט שזה ככה… האיש בבית הוא זה שאחראי על הקצאת התקציבים. גם כשיש דבר שנראה לנו מאד חשוב והלב שלנו יוצא אליו, מרגע שמדובר בסכום שהוא לא 'סכום מועט' – הבעל הוא זה שקובע!
(ואגב, 30 ש"ח בחודש, זה סכום מועט?..
סתם, זה היה בדיחה,
הבעלים שלנו בטוח תומכים בשותפות החשובה הזאת שמאפשרת לכל מה שקורה פה פשוט להיות…:)
א-ב-ל…
וכאן מגיע האבל הגדול:
כולנו עוד זוכרות את הפרשה הקודמת, בה הבעלים בהחלט רצו לייעד את ה'תקציב' הזה למשהו מאד מסוים – לחטא העגל – והנשים היו אלו שידעו לומר: לא! אנחנו לא משתפות עם זה פעולה…
ויביאו האנשים על הנשים. כי לשון על הנשים יורה כי הנשים באו שם בתחילה וכאשר באו האנשים כבר מצאו שם הנשים שהביאו שם נדבתם תחלה, וזאת מעלה גדולה בנשים כי במעשה העגל לא רצו לתת תכשיטיהן שכן כתיב (שמות ל"ב) ויאמר להם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם, וכתיב (שם) ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ולא אמר באזני נשיהם כי לא רצו הנשים בכך… אבל עתה בענין המצוה בנדבת המשכן רצו לתת תכשיטי הזהב שלהן בחפץ גדול עם היות ענין טבעי בנשים להשתעשע ולשמוח בתכשיטיהן והם הם עקר שמחתן וחמדתן והביאו חח ונזם וטבעת עגיל וכומז כל כלי זהב (רבינו בחיי)
אז יצאתי קצת מבולבלת. מה התפקיד שלי בחיים? לתת לבעלי את המקום של להחליט ולקבוע סדרי הבית, או לעצור ולמנוע?
והתשובה היא בדיוק זאת: (יש על זה שיעור מקסים של הרב טודרוס מילר ב'כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה')
ביהדות, יש חלוקת תפקידים מאד ברורה בין הבעל לאישה. הבעל הוא החומר, האישה – הצורה.
הבעל הוא זה שמביא את ההשפעה, הכיוון של הבית, העשייה
האישה לעומת זאת היא 'ירכתי הבית' – היא המגבילה את החומר והופכת אותו לצורה.
הוא מביא את החיטים היא עושה את הלחם (עוד שיעורים של רבי מילר שליט"א שהיו בשמורה… שווה לעקוב!!!).
מה שהופך קיר לצורה של בית – זה הזויות "ירכתיי הבית". הגבול שאומר עד כאן הקיר מצד זה, מכאן ואילך הוא מוגבל. (-עוד שיעור :)
במילים אחרות: האישה תפקידה בבית לחוש ולהרגיש "מה לא" מהם הגבולות של הבית, מהם הדברים שלכאן לא ייכנסו, מי החברה שלא ראויה לילדי, מהם הדברים שלא נעשה בכסף שלנו…
העניין הזה הוא עמוק מאד ויש לו הרבה הרחבה, ובודאי הדברים הללו צריכים עיבוד של גדולות ומבינות ממניי על איך נכון לעשות את הדברים בצורה ראויה (הרבנית ולדמן. מזכירה לכן:) בכל מקרה, טוב לרענן את העניין החשוב הזה מפעם לפעם…
האמת שזנכרתי בו אתמול בגלל הדיונים שעלו בצוות ההכנה של חומרי 'יקיר לי' (-מרגש באמת!) ומה שכתבתי כאן זה קצה קרחון לרעיונות גדולים, אבל העקרון הוא זה.
אנחנו בתפקיד של שמירה על הבית שלנו.
ודווקא משום האחריות הכבדה המוטלת עלינו, אנחנו חייבות לדאוג לכיול מתמיד ודיוק מירבי של כלי המדידה שלנו – טוהר הלב, עדינות הנפש וזכות הנשמה…
השבת הזאת היא שבת מברכים,
אנחנו עומדות בעזרת ה' בפני שבוע של עוד מתנה שקיבלנו תודות להתנהלות המיוחדת שלנו אז עם הכספים: מתנת ראש חודש, וזאת בנוסף לשכר בעולם הבא:
נתן הקב"ה לנשים שכרן בעוה"ז ובעוה"ב לפי שהיה זה בר"ח, בעוה"ז שמשמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים, ובעוה"ב שהן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים (בפרקי ר' אליעזר)
לפעמים נראה לנו שאנחנו 'מקריבות' משהו ומוסרות מעצמינו,
אבל האמת… שלא כן הוא!
הקב"ה שהכל שלו הוא משפיע השפע הגדול
ויש בידו לתת לנו שכר שלא היה בכלל בהשגה.
הנה, הן נתנו את התכשיטים החביבים עליהם, וקיבלו מתנה נצחית של כח ההתחדשות! היש עסקה שווה מזו?
מאחלת לכולנו שנזכה בכל חודש מחדש
בכל יום, ובכל רגע
להתענג על התפקיד הייחודי שלנו בחיינו
ולחוש את החידוש והיופי – בכל רגע מחדש!
כל טוב ושבת שלום,
לאה
