אש בחזית זה כאן, לא (רק) בקייב
שלום יקרות
תראו איזה פסוק נפלא מצאתי לי ככה, ב'רגע האחרון' של חומש שמות…
לא יודעת איפה הייתי עד היום,
אבל אני מרגישה שזה פסוק שהוא נכס ממש לנשמה,
סוג של 'צידה לדרך' לכל מקום ובכל מצב…
והאמת, ש(כמו תמיד) מילות הפסוק ממש מתאימות לי 'בול' על השבוע המרגש שאני חווה, ככה 'בין שני הרים גבוהים' – אתמול זכינו בחסדי שמים לחוות עוצמה של שיעור ראשון ב'יקיר לי' ומחר בעזרת ה' יתברך – שבת ה'נבחרת'.
אז בין שיחה לשיחה וסימוני 'וי' על משימות לקראת מחר, וכשעדיין התרגשות ה'אש' של אתמול בליבי, אני מתיישבת לכתוב לכן כמה מילים.
על איך לא – המלחמה במזרח.
כולנו היינו בטוחות שזלנסקי יוכרע ביומה הראשון של המערכה, אני זוכרת את הקטנה שלי קוראת בהתפעלות את טבלת השוואת העוצמה הצבאית בין שתי המדינות ואומרת לי בטון 'מֵיבין': "אמא, אין -להם-סיכוי"…
טוב, הקרבות קשים ואנחנו לא יודעים עדיין מה יקרה בסוף, אבל אין ספק שהעולם כולו נדהם מול העוז האוקראיני. מתגלית שם עוצמה אדירה וכח של נחישות פנימית שמנצחת הרבה כוחות. בתורת המשחקים יש תיאוריה הגורסת שהמנצח הוא לא זה שיש לו יותר הרבה כלים, אלא מי שיש לו יותר חוסן פנימי ואמונה בדרך.
טוב, אצלם כמובן התכונה הזו – לא מעובדת. הזכרנו את הענין הזה אתמול ב'יקיר לי' איך שהתורה היא הגורם המווסת את ההתכונות שלנו לדרך האמת.
שם, ראינו לצערינו בתקופת השואה, מה עוז ללא תורה – גורם…
אבל הרעיון של עוצמות המשמשות ככושר הישרדות – ודאי נכון!
הרי לנו עוד צוהר לסוד קיומו של העם היהודי:
האמונה והאש הבוערת מבפנים, היא זאת המאפשרת קיום על טבעי של 'כבשה בין שבעים זאבים'.
וזה מה שזכיתי לראות אתמול במפגש 'יקיר לי'.
יושבות כ 100 חברות עם 'אש בעיניים' ויחד מציתות מדורה ענקית שאין ספק שביכולתה להבעיר 'את כל הגולה כולה'.
כשיצאתי עם היוזמה חשבתי שנקבץ מקסימום 20 מנחות… ופתאום התפתחו להן 4 קבוצות מדהימות שכל אחת ואחת היא מגדלור של אור בפני עצמה (כן, קראתי אחד אחד את כל קורות החיים, והייתי שותפה לחלק מהראיונות! זה מרגש עד דמעות האיכות שלהן…)
היתה שם רבנית אחת, שהזמנתי אותה להשתתף כדי לחוש את האוירה. היא התקשרה אלי למחרת ואמרה לי בהתרגשות: "כשאני רואה את הבנות האלה, אני חושבת שכן! יש סיכוי שמשיח יבוא לפני ש'הם' יטביעו אותנו לגמרי במבול הטומאה שסביב…"
וזה מה שגיליתי היום בזכותכן.
לא היה לי את הזמן הרצוי לחיפושי הסברים,
אבל נסו לחשוב על המילים: ענן, אש, יום, לילה, ומסעות בני ישראל….
והנה, הנה, הפסוק המתוק,
אוצר יקר לכל הנמצאת במסע באשר היא שם…
"כי ענן ה' על־המשכן יומם
ואש תהיה לילה בו
לעיני כל־בית־ישראל
בכל־מסעיהם: "
(שמות מ' ל"ח)
הפסוק האחרון של 'ספר הגאולה'
צידה לדרך לקראת ה'גלות'…
מה יכול להחזיק אותנו בלילה הארוך הזה?
האש!
האש שתהיה בו…
אפשר מילה אישית? אתן מרשות, אני רואה:)
בימים האחרונים 'קייב' נמצאת הרבה בכותרות.
רבי מילר זצ"ל מגיטסהד, היה מזכיר הרבה את עניין השפעת המקום גם על היהודים.
הוא מסביר שתכונות בהחלט ניכרות גם עלינו.
הלארג'יות של האמריקאים,
דקדוק ההלכה של ה'ייקים',
החום ואש האמונה של עדות המזרח,
והנה לנו גם אש הנחישות של יוצאי אוקראינה:
סבי, הגאון רבי אפרים נחום בורודיאנסקי זצ"ל, היה נקרא בצעירותו 'רבי אפרים קייבער'
על שם העיר ממנה הגיע.
בימים האחרונים אני נזכרת שוב ושוב באש שבערה בו, ובזכותה אני פה היום.
בן 11 בלבד היה כשברוסיה הקומוניסטית התחילו להצר את צעדי היהודים.
בימים ההם הוא נשבה בקסם הלימוד של תלמידי ישיבת נובהרדוק, שהסתובבו בעיירות והפיצו תורה ("אש" כן!?) והחליט להבריח עימם את הגבול לפולין.
בלילה ניגש לבני המשפחה הישנים, נישק אותם בלאט וחרש עזב את הבית לכיוון הגבול.
מאז לא ראה יותר את פניהם.…
הצאצאים שלהם הגיעו הנה, אבל רק בודדים מהם זכו ש'ענן קשור לאהלם'…
לימים התבטא שמה שהניע אותו לברוח משם היתה ההבנה שברוסיה הקומוניסטית, 'תלמיד חכם', הוא לא יצליח להיות…
מה היה קורה לולא היה מצית את הנצנוץ הזה לאש גדולה?
לו לא היה קם ועוזב הכל?…
אני אפילו לא רוצה לנסות לדמיין…
****
החברות שישבו אתמול ב'יקיר לי' הגיעו אחת אחת היישר מהחזית.
כל אחת מהמלחמה האישית שלה וההתמודדות הפרטית האישית והמשותפת –
בשדה התעסוקה.
יחד, למרות הכל, הן לא נכנעות ומציתות להבה בכל יום מחדש!
ולכל אחת מבנות ישראל יש 'אש' משלה
בואו נזכה להבעיר אותה
והלוואי ונזכה שתאיר לנו את דרכינו
בכל מסעותינו.
שבת שלום וחודש טוב,
לאה
שלום יקרות
תראו איזה פסוק נפלא מצאתי לי ככה, ב'רגע האחרון' של חומש שמות…
לא יודעת איפה הייתי עד היום,
אבל אני מרגישה שזה פסוק שהוא נכס ממש לנשמה,
סוג של 'צידה לדרך' לכל מקום ובכל מצב…
והאמת, ש(כמו תמיד) מילות הפסוק ממש מתאימות לי 'בול' על השבוע המרגש שאני חווה, ככה 'בין שני הרים גבוהים' – אתמול זכינו בחסדי שמים לחוות עוצמה של שיעור ראשון ב'יקיר לי' ומחר בעזרת ה' יתברך – שבת ה'נבחרת'.
אז בין שיחה לשיחה וסימוני 'וי' על משימות לקראת מחר, וכשעדיין התרגשות ה'אש' של אתמול בליבי, אני מתיישבת לכתוב לכן כמה מילים.
על איך לא – המלחמה במזרח.
כולנו היינו בטוחות שזלנסקי יוכרע ביומה הראשון של המערכה, אני זוכרת את הקטנה שלי קוראת בהתפעלות את טבלת השוואת העוצמה הצבאית בין שתי המדינות ואומרת לי בטון 'מֵיבין': "אמא, אין -להם-סיכוי"…
טוב, הקרבות קשים ואנחנו לא יודעים עדיין מה יקרה בסוף, אבל אין ספק שהעולם כולו נדהם מול העוז האוקראיני. מתגלית שם עוצמה אדירה וכח של נחישות פנימית שמנצחת הרבה כוחות. בתורת המשחקים יש תיאוריה הגורסת שהמנצח הוא לא זה שיש לו יותר הרבה כלים, אלא מי שיש לו יותר חוסן פנימי ואמונה בדרך.
טוב, אצלם כמובן התכונה הזו – לא מעובדת. הזכרנו את הענין הזה אתמול ב'יקיר לי' איך שהתורה היא הגורם המווסת את ההתכונות שלנו לדרך האמת.
שם, ראינו לצערינו בתקופת השואה, מה עוז ללא תורה – גורם…
אבל הרעיון של עוצמות המשמשות ככושר הישרדות – ודאי נכון!
הרי לנו עוד צוהר לסוד קיומו של העם היהודי:
האמונה והאש הבוערת מבפנים, היא זאת המאפשרת קיום על טבעי של 'כבשה בין שבעים זאבים'.
וזה מה שזכיתי לראות אתמול במפגש 'יקיר לי'.
יושבות כ 100 חברות עם 'אש בעיניים' ויחד מציתות מדורה ענקית שאין ספק שביכולתה להבעיר 'את כל הגולה כולה'.
כשיצאתי עם היוזמה חשבתי שנקבץ מקסימום 20 מנחות… ופתאום התפתחו להן 4 קבוצות מדהימות שכל אחת ואחת היא מגדלור של אור בפני עצמה (כן, קראתי אחד אחד את כל קורות החיים, והייתי שותפה לחלק מהראיונות! זה מרגש עד דמעות האיכות שלהן…)
היתה שם רבנית אחת, שהזמנתי אותה להשתתף כדי לחוש את האוירה. היא התקשרה אלי למחרת ואמרה לי בהתרגשות: "כשאני רואה את הבנות האלה, אני חושבת שכן! יש סיכוי שמשיח יבוא לפני ש'הם' יטביעו אותנו לגמרי במבול הטומאה שסביב…"
וזה מה שגיליתי היום בזכותכן.
לא היה לי את הזמן הרצוי לחיפושי הסברים,
אבל נסו לחשוב על המילים: ענן, אש, יום, לילה, ומסעות בני ישראל….
והנה, הנה, הפסוק המתוק,
אוצר יקר לכל הנמצאת במסע באשר היא שם…
"כי ענן ה' על־המשכן יומם
ואש תהיה לילה בו
לעיני כל־בית־ישראל
בכל־מסעיהם: "
(שמות מ' ל"ח)
הפסוק האחרון של 'ספר הגאולה'
צידה לדרך לקראת ה'גלות'…
מה יכול להחזיק אותנו בלילה הארוך הזה?
האש!
האש שתהיה בו…
אפשר מילה אישית? אתן מרשות, אני רואה:)
בימים האחרונים 'קייב' נמצאת הרבה בכותרות.
רבי מילר זצ"ל מגיטסהד, היה מזכיר הרבה את עניין השפעת המקום גם על היהודים.
הוא מסביר שתכונות בהחלט ניכרות גם עלינו.
הלארג'יות של האמריקאים,
דקדוק ההלכה של ה'ייקים',
החום ואש האמונה של עדות המזרח,
והנה לנו גם אש הנחישות של יוצאי אוקראינה:
סבי, הגאון רבי אפרים נחום בורודיאנסקי זצ"ל, היה נקרא בצעירותו 'רבי אפרים קייבער'
על שם העיר ממנה הגיע.
בימים האחרונים אני נזכרת שוב ושוב באש שבערה בו, ובזכותה אני פה היום.
בן 11 בלבד היה כשברוסיה הקומוניסטית התחילו להצר את צעדי היהודים.
בימים ההם הוא נשבה בקסם הלימוד של תלמידי ישיבת נובהרדוק, שהסתובבו בעיירות והפיצו תורה ("אש" כן!?) והחליט להבריח עימם את הגבול לפולין.
בלילה ניגש לבני המשפחה הישנים, נישק אותם בלאט וחרש עזב את הבית לכיוון הגבול.
מאז לא ראה יותר את פניהם.…
הצאצאים שלהם הגיעו הנה, אבל רק בודדים מהם זכו ש'ענן קשור לאהלם'…
לימים התבטא שמה שהניע אותו לברוח משם היתה ההבנה שברוסיה הקומוניסטית, 'תלמיד חכם', הוא לא יצליח להיות…
מה היה קורה לולא היה מצית את הנצנוץ הזה לאש גדולה?
לו לא היה קם ועוזב הכל?…
אני אפילו לא רוצה לנסות לדמיין…
****
החברות שישבו אתמול ב'יקיר לי' הגיעו אחת אחת היישר מהחזית.
כל אחת מהמלחמה האישית שלה וההתמודדות הפרטית האישית והמשותפת –
בשדה התעסוקה.
יחד, למרות הכל, הן לא נכנעות ומציתות להבה בכל יום מחדש!
ולכל אחת מבנות ישראל יש 'אש' משלה
בואו נזכה להבעיר אותה
והלוואי ונזכה שתאיר לנו את דרכינו
בכל מסעותינו.
שבת שלום וחודש טוב,
לאה
