שלום כולן,
יש סיפור שאני כבר מנסה כמה חודשים לכתוב לכן.
משום מה, הוא לא יוצא לי מהלב למקלדת…
הרגע התעוררה בי תובנה, שאם היא נכונה – אולי היא תעזור לי סוף סוף להשיח את אשר על ליבי.
חצי מהסיפור סיפרתי בכנסי אלול, וחלקים אני מספרת כאן עכשיו.
אני חושבת על המילים שאני עומדת לכתוב ושואלת את עצמי:
תגידי, מה קורה לך???
למה את כל כך 'אנמית'???
למה את לא מוציאה כתיבת 'הפקה' כזאת שתיגע בלבבות של כולן?
נו… תכתבי כזה, עמוק מהנקודה הכי כואבת בלב… שיזלגו לך דמעות על המקלדת תוך כדי הקשה…
לפחות תכתבי עם עיניים רטובות, כמו הרטיבות הזאת שמלווה אותך בכל כך הרבה כתיבות…
כשאת כותבת על נושאים בוערים, כשאת רוצה משהו חזק מכל הלב…
ואל תגידי שלא אכפת לך,
ואל תגידי שזה לא כואב לך,
כי זה כואב והמצב מאד לא פשוט…
אבל משום מה,
כל פעם כשאני באה לכתוב לכן ולשתף, אני מרגישה ש'זה לא זה'
(ואכשהו נמשכת לנושאים חמים יותר…)
והרגע ניצתה בי תובנה. והיא מרגשת אותי.
ואני מרגישה שסוף סוף יש לי מה לשתף אתכן. מכל הלב!
קדימה, נתחיל בעובדות:
כולכן יודעות שלהחזיק ארגון בסדר גודל משלנו זה סיפור כלכלי רציני.
ניסינו את דרך ה'שותפות' (שזה אגב, הדבר היחיד שמחזיק אותנו עד היום, והנה הלינק למי שרוצה להצטרף לזכויות האדירות הללו!)
אנשים אמרו לי כל הזמן: תחשבי על מקורות הכנסה אחרים… תקציבי ממשלה! מגיע לכן!
ניסיתי. אוהו כמה שניסיתי.
ממשלה אטומה לחלוטין. מכל כיוון (היום כולם יודעים)
רק תדברי על תעסוקת גברים חרדים, המליונים יזרמו. אבל נשים? את מי זה מעניין בכלל?
טוב, אני מוחקת עכשיו כמה עמודים של דברים שכתבתי, כי אני באמת לא רוצה להלאות אתכן בפרטים. רק אסכם על תמיכה שהשקענו עבורה מאות אלפי שקלים, והיתה טבעית עבורינו לקבל אותה. ואתמול קיבלתי הודעה, לכאורה סופית, אחרי מלא הליכים שהפעלנו, שהערעור, אותו ראינו כסיכוי אחרון – נדחה והשמורה בחוב למדינה של 448 אל"ש.
ההליך וכל מה שסביב לו כל כך לקוי, וכל כך מלא שנאה דווקא לנו. והמבין יבין…
הנה כמה ציטוטים (יחסית עדינים…) מתוך הערעור של עורכת הדין, חילונית לגמרי, מזועזעת מהדורסנות והעוינות:
החלטת ועדת התמיכות שבנדון התקבלה בהליך שאינו תקין, שהתקיים תוך פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי וללא התשתית העובדתית הנדרשת לקבלת החלטות. בשל כך, אין פלא כי ועדת התמיכות הגיעה למסקנות שאין להן בסיס, כפי שיפורט להלן…
…שירתי שלושים שנה בשירות המדינה, ישבתי בעשרות (אם לא במאות) ועדות תמיכה (בארבעה משרדי ממשלה שונים), ומעולם לא ראיתי ועדת תמיכות מתכנסת ומקבלת את החלטותיה בבהילות כזאת, ועוד כאשר מדובר בשלילת תמיכה, שכבר אושרה.
אז תוך כדי כל הדברים הנפלאים הפורחים בשמורה, אני מתמודדת כל הזמן מול הסאגה המאד לא פשוטה הזאת, וכאן אני חוזרת על התמיהה הראשונית:
איפה הרגש? איפה הזעקה?
למה אני לא מזעזעת את אמות הסיפין? באמת יש כאן עוול אדיר….
והרגע עלתה לי התשובה:
אני לא מצליחה להתחבר לסיטואציה הזאת מתוך כתיבה נוגעת ללב, כי זה באמת לא לב העניין!!!
חברות,
זה כסף.
זה משהו חשוב, זה משהו שבלעדיו מאד מאד קשה,
אבל זה לא האישיו של החיים!!!!
ואני כותבת לכן, ולאט לאט מרגישה איך האדרנלין חוזר לזרום לי בלב והלאה…
כי זה לא רק אני ושמורה,
זהו האקלים העוין שכולנו נמצאים בו, ברמה זו או אחרת…
ולכן, לכולנו כדאי להתחזק בנקודה האמיתית של הסיפור, ולהבין ש:
ככה בורא עולם בחר את הרגע הזאת.
להיות מאתגר כלכלית.
מנסים אותנו, וזה לא פשוט.
עויינים אותנו, וזה לא נעים.
מציקים לנו וזה מציק.
אנשים שבאו מתוכינו, בועטים בנו – וזה מבאס:)
אבל זה לא באמת באמת באמת פוגע בנו!!!!
נכון?
נכון מאד!!
אז יש לנו, לכל אחת ואחת מאיתנו תקופות קשות.
גם ברמת האישית, גם ברמה הציבורית, וגם ברמה הקהילתית…
אבל בואו נסתכל למציאות בעיניים, נדליק את האור ונראה מה סרט, ומה אמיתי…
וגם אם זה מסך לד וממשיך להיראות אמיתי – יש לנו כלים להבחין גם בזה…
חברות,
גם אם עוברות עלינו סערות קשות,
הבחירה שלנו עם לצנוח או לצמוח!
וואו… אני רק מדמיינת את עצמי יושבת עוד 40 שנה ומתראיינת לבת של נינתי:
"מה, סבתא, באמת עשו לכם את כל הצרות האלו ולא נשברתם???"
ואני מביטה בעיניה, מלטפת את שערותיה, נזכרת בסערותי, מחייכת… ועונה לה שלא!
זה לא היה קל, זה היה כואב ומציק, אבל לא נשברנו!!!
היא תשאל אותי "איך?", ואני לא בטוח אזכור בדיוק איך יצאנו מזה,
אבל אולי כן אזכור את ההרגשה שניצתה בי אי אז, ואת האור והשמחה שהציפו אותי כשגיליתי על עצמי שהמהלומה הכלכלית "לא עושה לי את זה"…
וואו! זה ריגש אותי! זה נתן לי כח!
בטוח היא תתעניין בפרטים, אני אדפדף בענן ואשלוף איזו הצלה שחווינו, ואגיד לה:
תקשיבי, זה מה שהיה , אבל העובדות זה לא לב העניין
לב העניין זה האמונה שהאמנו לאורך הדרך!!!
****
רוצה רק לסיים מציטוט נפלא שראיתי הבוקר מהרש"ר הירש זצ"ל, כמה מילים מראשית החומש אותו אנחנו מתחילים היום:
תכלית הקרבן היא לבקש אחר קרבת ה'. "קרבת אלוקים יחפצון" אותה "קרבת אלוקים" אשר עבור האדם היא הטוב היחיד…
במקדש ה' יבין האדם, שקרבה אל ה' היא קנה מידה היחיד לבניית השקפתו על החיים, ולהערכת אושרו האמיתי….
שם, בדביר ובהיכל, יראה האדם באופן ברור, שאושרו הרוחני והחומרי יתפתח ויפרח רק על ידי קרבה אל ה' ושלטון תורתו, ושזהו ייעודו האמיתי.
שם, בחצר, ילמד האדם, שהדרך היחידה להשגת קרבת הקל היא, התמסרות גמורה לאש המאירה, המטהרת והמחיה של התורה.
שם באות חידות החיים על פתרונן.
שם נקבעת מידת אושרו לפי מידת קרבתו אל ה'.
שם "כלה שארי ולבבי" (תהילים עג, כו): גוף ורוח נכספים לאלוקים חיים ולומדים לדעת אותו.
שם, כל ריחוק מה' מביא חורבן – "רחקיך יאבדו" (שם עג,כז)
שם, הטוב נמצא רק בקרבה לה'; יתרה מכך: רק קרבה לה' טובה לאדם – "קרבת אלוקים לי טוב" ..לפיכך מאבד ה"אושר"
את משיכתו אם הוא נמצא בריחוק מה', בעוד שבקרבת ה' הייסורים מתמתקים ואף נהפכים לטוב.
שכן במקדש ה', כל רוח וכל נשמה מזדככת – להבין ולחוש מה טוב לאדם: "אך טוב לישראל אלוקים לברי לבב" (שם עג, א)
זה יקרה, יבוא יום והבהירות תאיר כל פינה…
נבין וגם נראה בחוש –
שקרבת אלוקים, זה הדבר. זה האושר והאור האמיתי,
אבל גם היום יש לנו את זה…
וגם היום אנחנו יכולות להרגיש שאחרי הכל, יש לנו את היכולת להרגיש את הטוב הצלול
וזה לא תלוי בשום גורם חיצוני כזה או אחר… |
|
|
|
