שלום יקרות
אחד הנושאים הכי לוהטים בכל קבוצת אנשים חושבים, זה נושא האיזון.
למצוא את הנקודה האופטימלית ל'הווה' שלי… שהרי, יש כל כך הרבה דברים שאנחנו רוצות לעשות ולהתקדם בהם, אבל, תכל'ס, מהי הנקודה המתאימה והמדוייקת עבורי לנהוג בה, ולהצליח לקיים אותה לאורך זמן??? מורכב. הא!?
יוווו… כמה שהנושא הזה חם…
תחשבו שניה. מדובר באחד האתגרים המשמעותיים ביותר בתור 'בעלי בחירה',
למצוא את המינון המדוייק של ההנהגות שלנו – זאת אומנות של ממש.
מקווה עבורכן שיש לכן מסגרת כלשהי בה אתן נותנות פורקן לצפונות הנפש ואופקי הרוח, אצלי זה מגיע במסגרת 'יקיר לי' (שאוטוטו מסתיים מחזור שלה ונפתח מחזור נוסף, בעז"ה!!) וחוויתי את הסוגיה לאחרונה – בועידות שהתפתחו ל'אש של ממש':)
כמובן, שאי אפשר בכמה שורות להקיף את הנושא הסופר–מורכב הזה,
מי שטעמה דיונים במפגשים יכולה להעיד, כמה זה מקיף ועמוק,
אבל השבוע ראיתי עניין שיכול לשפוך אור (וגם חום) על הסוגייה הזאת, באיזו מסגרת שלא תהיה, בה את בוחרת לחשוב על הנושא.
בפרשה שלנו, נוסף להרבה ענייני קורבנות חשובים, יש מצווה מאד ייחודית:
אש תמיד!
"והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה … אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה'" (ויקרא ו' ה'ו')
פעמיים כותבת לנו התורה על האש הזאת, שאמורה לבעור תמיד, אבל תמיד!
באזהרה כפולה נצטווינו שלא לכבות אותה, לא ביום ולא בלילה, לא בימי חניה ולא תוך כדי מסעות במדבר(!!!) ואומר המדרש: "ר' שמעון אומר אף בשבת; ומסעות — מדשנין אותה"
אבל בואו נראה בדבריו של בעל החינוך צעד משמעותי קדימה:
עדיין אנו צריכין לומר מהו ענין המצוה להדליק אש על המזבח מלבד האש הצריך שם לקרבן. ונראה על צד הפשט שהוא כענין מה שכתבנו… שהאדם מתברך לפי מעשיו שהוא עוסק בהם לרצון בוראו…
וכמו כן הוא עסק המצוה באש בכל יום, שיתברך האדם בעניין האש שבו. ומהו אש זה? הוא הטבע שבאדם, כי מן הארבעה יסודות שבאדם הוא אש והוא ראש לארבעתן, כי בו יתחזק האדם ויתנועע ויפעל ועל כן צריכה הברכה בו יותר. וענין הברכה הוא שלמות, כלומר דבר שאין בו חסרון ולא מותר. וכן האש שבאדם צריך לברכה זו, שיהא ממנו באדם מה שצריך אליו, לא פחות כי יחלש כוחו, ולא יותר כי ישרף בו כדרך בני אדם שמתים בתוספת האש בהם יותר מדי והוא הקדחת. ובני אהרון הוסיפו באש מבלי שנצטוו ונוסף גם בהם אש ונשרפו, כי לפי פעולת בני אדם יבוא עונשם או תנוח ברכת השם בו] (עליהם).
אז הנה לנו כלי שיסייע לנו בדרכנו אל 'דרגות גבוהות של חום יהודי'
איך לצלוח חיים כאלו של איזון וחום נכון שבין 'קדחת' ל'קור'?
לוודא שתמיד יש שם נקודה של 'אש'!
בעירה פנימית חייבת תמיד להיות!!
בשמירה על אש יש שני רבדים: אספקת חומר בעירה, ומניעת כיבוי.
שני הדברים הללו, חיבור מתמיד לדברים שיסייעו לנו לשמור על חום פנימי, מחד, ומאידך: הגנה חד משמעית מסערות ורוחות מכבות – יסייעו לנו להיות יהודיות שמפיצות בבית חום ובעירה פנימית טובה!
רק כשיש אש – אפשר 'לאזן' אותה, אבל בלי אש בכלל – אז אין בכלל חומר גלם שאפשר להתחיל ממנו משהו… "כי בו יתחזק האדם ויתנועע"!
הימים האלו, כששרידי להבות הפורים עדיין בליבנו,
וחום תנורי המצות כבר מהביל על פנינו,
ימים בהם כל אחת מאיתנו צריכה להפעיל את עצמה במנוע טורבו כולל גנרטורים לשעות חרום…
זה הזמן לחפש משהו שיבעיר את עצמנו מבפנים
ויספק לנו כח להרבה עשייה ברוכה בעז"ה…
כל אחת יודעת מה מטעין הכי טוב את הבטריה שלה… וזה הזמן – להתחבר:)
מאחלת לכן ימים של עשייה מתוך התלהבות!!!
כך הכל הרבה יותר חם ושמח…
כל טוב ושבת שלום!!
לאה
שלום יקרות
אחד הנושאים הכי לוהטים בכל קבוצת אנשים חושבים, זה נושא האיזון.
למצוא את הנקודה האופטימלית ל'הווה' שלי… שהרי, יש כל כך הרבה דברים שאנחנו רוצות לעשות ולהתקדם בהם, אבל, תכל'ס, מהי הנקודה המתאימה והמדוייקת עבורי לנהוג בה, ולהצליח לקיים אותה לאורך זמן??? מורכב. הא!?
יוווו… כמה שהנושא הזה חם…
תחשבו שניה. מדובר באחד האתגרים המשמעותיים ביותר בתור 'בעלי בחירה',
למצוא את המינון המדוייק של ההנהגות שלנו – זאת אומנות של ממש.
מקווה עבורכן שיש לכן מסגרת כלשהי בה אתן נותנות פורקן לצפונות הנפש ואופקי הרוח, אצלי זה מגיע במסגרת 'יקיר לי' (שאוטוטו מסתיים מחזור שלה ונפתח מחזור נוסף, בעז"ה!!) וחוויתי את הסוגיה לאחרונה – בועידות שהתפתחו ל'אש של ממש':)
כמובן, שאי אפשר בכמה שורות להקיף את הנושא הסופר–מורכב הזה,
מי שטעמה דיונים במפגשים יכולה להעיד, כמה זה מקיף ועמוק,
אבל השבוע ראיתי עניין שיכול לשפוך אור (וגם חום) על הסוגייה הזאת, באיזו מסגרת שלא תהיה, בה את בוחרת לחשוב על הנושא.
בפרשה שלנו, נוסף להרבה ענייני קורבנות חשובים, יש מצווה מאד ייחודית:
אש תמיד!
"והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה … אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה'" (ויקרא ו' ה'ו')
פעמיים כותבת לנו התורה על האש הזאת, שאמורה לבעור תמיד, אבל תמיד!
באזהרה כפולה נצטווינו שלא לכבות אותה, לא ביום ולא בלילה, לא בימי חניה ולא תוך כדי מסעות במדבר(!!!) ואומר המדרש: "ר' שמעון אומר אף בשבת; ומסעות — מדשנין אותה"
אבל בואו נראה בדבריו של בעל החינוך צעד משמעותי קדימה:
עדיין אנו צריכין לומר מהו ענין המצוה להדליק אש על המזבח מלבד האש הצריך שם לקרבן. ונראה על צד הפשט שהוא כענין מה שכתבנו… שהאדם מתברך לפי מעשיו שהוא עוסק בהם לרצון בוראו…
וכמו כן הוא עסק המצוה באש בכל יום, שיתברך האדם בעניין האש שבו. ומהו אש זה? הוא הטבע שבאדם, כי מן הארבעה יסודות שבאדם הוא אש והוא ראש לארבעתן, כי בו יתחזק האדם ויתנועע ויפעל ועל כן צריכה הברכה בו יותר. וענין הברכה הוא שלמות, כלומר דבר שאין בו חסרון ולא מותר. וכן האש שבאדם צריך לברכה זו, שיהא ממנו באדם מה שצריך אליו, לא פחות כי יחלש כוחו, ולא יותר כי ישרף בו כדרך בני אדם שמתים בתוספת האש בהם יותר מדי והוא הקדחת. ובני אהרון הוסיפו באש מבלי שנצטוו ונוסף גם בהם אש ונשרפו, כי לפי פעולת בני אדם יבוא עונשם או תנוח ברכת השם בו] (עליהם).
אז הנה לנו כלי שיסייע לנו בדרכנו אל 'דרגות גבוהות של חום יהודי'
איך לצלוח חיים כאלו של איזון וחום נכון שבין 'קדחת' ל'קור'?
לוודא שתמיד יש שם נקודה של 'אש'!
בעירה פנימית חייבת תמיד להיות!!
בשמירה על אש יש שני רבדים: אספקת חומר בעירה, ומניעת כיבוי.
שני הדברים הללו, חיבור מתמיד לדברים שיסייעו לנו לשמור על חום פנימי, מחד, ומאידך: הגנה חד משמעית מסערות ורוחות מכבות – יסייעו לנו להיות יהודיות שמפיצות בבית חום ובעירה פנימית טובה!
רק כשיש אש – אפשר 'לאזן' אותה, אבל בלי אש בכלל – אז אין בכלל חומר גלם שאפשר להתחיל ממנו משהו… "כי בו יתחזק האדם ויתנועע"!
הימים האלו, כששרידי להבות הפורים עדיין בליבנו,
וחום תנורי המצות כבר מהביל על פנינו,
ימים בהם כל אחת מאיתנו צריכה להפעיל את עצמה במנוע טורבו כולל גנרטורים לשעות חרום…
זה הזמן לחפש משהו שיבעיר את עצמנו מבפנים
ויספק לנו כח להרבה עשייה ברוכה בעז"ה…
כל אחת יודעת מה מטעין הכי טוב את הבטריה שלה… וזה הזמן – להתחבר:)
מאחלת לכן ימים של עשייה מתוך התלהבות!!!
כך הכל הרבה יותר חם ושמח…
כל טוב ושבת שלום!!
לאה
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח.
לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.