שלום יקרות,

לא משנה אם זה בן משפחתה של חברתך לעבודה הוא זה שכתב את המכתב או לא, הרעיון חשוב בכל מקרה, ודווקא בימים הגדולים הללו – בהם אנחנו אנחנו צועדות צעד אחר צעד כדי להעפיל יחד גבוה עד כמה שניתן ולהזדכך לקראת ימי קבלת התורה הקדושה – דוקא בימים הללו של ספירת העומר, דווקא עכשיו מתאים יותר להתחזק ב'בין אדם לחברו'.

חיכה לי מכתב בתיבה. כתוב בכתב יד צפוף על גבי דפדפת קטנה, כזאת, שעל גביה זרמו נהרות של דיו קודש שמלאו בצפיפות דפים כתובים באוצרות פז של חידושי תורה וכתיבות קדושות של לומדי תורה ועובדי ה'.

זה לא ה'דיוורים' הרגילים שאני רגילה לקבל… זה היה לי קצת קשה לפענח… אבל הרגשתי שאם מישהו טרח לכתוב משהו על שלושה עמודים – אני צריכה להתאמץ ולקרוא.

וזה היה כואב.

כי הוא תיאר תיאורים עגומים על עובדת שקשה לה להגיע לעבודה,

קשיים כאלו – שלא היו חייבים להיות…

למען הטשטוש אני לא כותבת האם מדובר בבחור שרואה את אמו חוזרת כאובה מהעבודה, או בעל צעיר או מבוגר או שמא אב יקר לבת המשתפת במצב.

זה לא מה שמשנה.

הנקודה היא שמישהו טרח לכתוב על שלושה עמודים ולבקש ממני לעורר בנושא:

יש בנות ישראל יקרות מתוכנו שמצטערות בעבודה בשל יחס מצד החברות.

אני יודעת שהשורה הזאת טעונה, אני כותבת אותה בחשש… אבל גם בכאב.

אני לא רוצה חלילה לקטרג, אני יודעת שכולנו כאן, ללא יוצאת מהכלל, רוצות תמיד להשרות אווירה טובה ולסייע לכולן להצליח בדרכן. אבל מה לעשות… לפעמים, שאור שבעיסה, ובוס שנושף בעורף, ולקוחות, וישיבות סטטוס, ודו"חות ועוד… – מעכבים…

כולנו תחת לחצים קשים, כל אחת עשתה אתמול משהו שהיום היא צריכה להגיש לבדיקה או שלא עשתה משהו – ואז זה יותר חמור… וכולנו רוצות שהכל ינגן טוב ולא יהיו שום חריקות ושום עובדת לא תעכב עבודה, או תשאל מידי הרבה שאלות או סתם תקפיץ לי פיוז…

אז רציתי להזכיר לעצמנו שלא לחינם אנחנו ציבור שמתנהג אחרת משאר העולם ב'בין אדם לחברו', שיודע לקדם את השני – גם כשזה גובה ממני מחיר, או לפרגן גם כשקשה, ולעזור גם אם אולי כבר 'חופר',

זה קורה כי זאת בדיוק דרך התורה, מצווה אותי דבר ראשון – להיות בן-אדם!

להיות בן אדם שמרגישה את השניה,

יודעת לכאוב את כאבה,

ולא פחות חשוב – לשמוח בשמחותיה!

היא אוהבת לראות כשטוב לה,

ויודעת ומאמינה שהקידום של החברה, הוא לא על חשבונה…

והנה הנה הנה… יש לנו בפרשה (לפחות) שתי מצוות, עשה ולא תעשה, שאנחנו מקיימות כשאנחנו נוהגות ככה.

שווה!:)

"וכי ימוך אחיך… והחזקת בו" רש"י: "אל תניחהו שירד ויפל ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה, למשאוי שעל החמור, עודהו על החמור אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ, חמשה אין מעמידין אותו:" (ויקרא כ"ה, ל"ה)

מרגיש מאד 'הירואי' לעשות מעשים גדולים כאלה, ונחשבים.

נניח לקחת משפחת מצוקה ולארגן להם תמיכה מכובדת שתוציא אותם ממעגל העוני.

אבל התורה אומרת לנו – בואו תהיו שם הרבה קודם!

לפעמים מילה טובה שלנו, סיוע קטן או גדול והרגשה טובה – יכולים לעשות את ההבדל בין להצליח לפרנס משפחה או לא… לסייע למשפחה "לא ליפול" או סתם לקבל אמא שלווה ורגועה יותר.

לא תמיד זה תלוי בנו,

אבל לפעמים כן-

וכדאי שנזכור את זה…

ויש גם לאו:

ולא תונו איש את עמיתו. כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט את חברו ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו, לפי דרכו והנאתו של יועץ, ואם תאמר, מי יודע אם נתכונתי לרעה, לכך נאמר ויראת מאלקיך, היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו ויראת מאלקיך

זהו שזה לא רק סוג של 'התנדבות' להתנהג ככה, אלא ממש חיוב – חלילה לא לגרום צער לאף אדם מישראל.

ורגע לפני סיום, לא מתאפקת מלשתף אתכן בהרגשה שלי – איזה 'כיף לנו'! איזה יופי שככה התורה 'מסדרת לנו את החיים' מנגנון של תורה ומצוות, שעושה סדר עולמי נכון בכל מהלכי החיים, ושומר לנו על חברה מתוקנת שעוזרת לכל אחת ואחת כיחיד – ועל כולנו כציבור, לעבור את החיים האלו –

הרבה יותר באושר!!!

מאחלת לכולנו

שבת של "כולם ישבעו ויתענגו מטובך"…

שבת שלום ומבורך!

לאה