הכל התחיל הכי טוב שאפשר. לא הרבה זמן אחרי סיום הלימודים התקבלתי לעבודה במשרד חרדי. נפרדתי לשלום מתיק הסמינר, מהמחברות והסיכומים, ובעיקר – מסטטוס ה"תלמידה" שליווה אותי כמעט מיום שאני זוכרת את עצמי. זהו, יצאתי לעבודה.
היה נפלא להיכנס לעולם התעסוקה החדש, כשהסביבה היא המשך ישיר לחממה שבה גדלתי.
הכל היה גלאט – החסימה של האינטרנט, הדיסטנס מול הגברים, אין מפגשי גיבוש שצריך להתחמק מהם באמתלות שונות, לא צריך להסביר את העולם שלנו – הכל מוכר וידוע ומקובל וטוב ויפה.
כל העובדות הן בוגרות של סמינרים מצוינים, פחות או יותר באותה שכבת גיל, כך שמבחינה חברתית המעבר הזה אפילו לא דרש ממני צורך להסתגל. אולי יש כאלו שלא אוהבות את ההמולה הסמינרית הזאת, בעיני זה דווקא מאד מצא חן. לפחות בהתחלה.
עם הזמן גיליתי שיש גם צדדים מעיקים ב'אובר' היכרות הזאת. יותר מידי חיים ביחד, נוצרת אווירה תחרותית, כשמישהי מקבלת קידום זה מוציא את העיניים לעוד כמה עם וותק בדיוק כמוה, בלי לשים לב יש איזו השוואה כמה זמן את בטלפון עם בעלך, וכל בוקר, יחד עם ה"בוקר טוב", בודקים מה המצב רוח שלך או המימדים, ואם זה סימן שאת ב'מצב'… אוף. אני לא סובלת את זה:(
מצד שני – בשקלול נתונים, מדובר במקום חלומי – אני קוראת את סיפורי שמורה ומבינה איזה התמודדויות קשות נחסכות ממני, וכמה טוהר וקדושה נשארים מנת חלקי, כשאני לא נחשפת למראות, מושגים ודיבורים מהעולם המתירני והפרוץ.
אבל אחרי הכל, היה לי ממש קשה ככה. ומאד רציתי שינוי.
ואז הבנתי, שאת הסביבה אי אפשר לשנות. חברה הומוגנית מטבע הדברים מגבשת, מערבת ומעורבת. לטוב ולמוטב. מי שיכולה להשתנות פה זו אני.
אני טיפוס חברותי באופיי, ורגילה לשתף בכל דבר: לספר חוויות, להראות תמונות, ולהשמיע את דעתי בכל נושא שעולה לדיון. התחלתי פשוט להנמיך פרופיל – פחות לשתף, פחות להתערב, פחות לחשוף את החיים האישיים, ויותר לחיות לעצמי ולמשפחתי.
המצב השתפר בהרבה, למדתי להתנתק חלקית מהדבק החברתי הזה, ושמרתי על קשר חברתי במינון שהתאים לי.
דבר אחד הציק לי מאד, שהוא כבר גובל באיסור הלכתי ממש. לשון הרע.
סגנון החיים המשתף והמעורב שנוצר אצלנו בעבודה, גרר בעקבותיו לא פעם ניתוחים ופרשנויות מאחורי הגב. לא מתוך כוונה רעה חלילה, גם לא על בסיס אווירה עכורה, אלא סתם. כדרכם של דיבורים מתגלגלים שחוברים לחוסר תשומת לב ושמירה על הלשון.
ופתאום הגיע המייל שלכם ביום חמישי, וכל כך שמחתי מהיוזמה החדשה! לא עוד מחזור שמירת הלשון שההתלהבות הראשונית דועכת בהמשכו, עכשיו יש לי הזדמנות להתחזק בצורה קבועה ומתזכרת, ועם שאלון נפלא שמדרבן להעמיק בקריאה. ראיתי בזה ממש סימן משמים ומענה ישיר בשבילי.
אז תודה לכם על זיכוי הרבים, שקלע בול לצורך שלי!
זה לא שאין עכשיו על מה לדבר, אבל לשון הרע – אין על מה לדבר:)
**
חייבת להוסיף פה, ברשותכן, עוד משהו שאפיין מאד חברה יקרה שלי. אישה צעירה בת 22 שנקטפה מאיתנו בפתע פתאום לפני כשבועיים – תמי שחטר (בויאר) ע"ה.
היא היתה מיוחדת בכל קנה מידה, אבל אחד הדברים שממש התפעלתי ממנה – היתה המומחיות שלה לנתב את השיחה תמיד לפסים חיוביים. בלי מעטה של 'צדקנית' או 'רבנית', היא היתה כל כך בגובה העיניים וזרמה עם כולם, ואם קרה שדיברו על מישהו בהסתכלות שלילית – תמיד היא מצאה את המשפט המתאים איך 'לחלץ' אותו בטוב, ועל הדרך לרמוז לכולם ש- אופס, עלינו על פסים של לשון הרע. אחד המשפטים האופייניים שלה למצבים כאלו היה – "טוב, כל אחד והסגנון שלו…"
החלטתי לאמץ את ה"סגנון" הזה, ובמצבים שהשיחה גולשת ללשון הרע – לשנות את הכיוון שלה בצורה טבעית וזורמת לפן של זכות. אז לא משנה איך נסגנן את זה, העיקר שנדבר בסגנון חיובי:)
