להבין ב"ערך"
(הסיפור פורסם בבמה זו לפני כ4 שנים והובא כעת שוב. כותבת הסיפור הינה נכדתו של מרן הרה"ג אדלשטיין זצוק"ל, וביום הסתלקותו חשנו שאותן מילים שזכתה לשמוע ממנו- עדיין אקטואליות כתמיד ועשויות לתת כוח וחיזוק לכולנו. שנזכה ללכת בדרכיו הטהורות ולהציב תדיר מול עינינו את סולם הערכים הנצחי אליו חינך… אמן!)
הפצפונת המתוקה שלי הולכת "ליפול לחיים", או במילים אחרות – שעון החול של חופשת הלידה החלומית הולך ואוזל, והיא כבר ברשימת המתנה של שני מעונות ורשת משפחתונים.
כמקובל – החזרה לעבודה היא הזדמנות פז, או יותר נכון הזדמנות כסף, לבקש העלאה במשכורת. מה גם, שלפני שיצאתי לחופשה, עבדתי קשה על פרויקט רציני וגדול, ובס"ד בהצלחה מרובה!
חשבתי שמן הראוי שגם חשבון הבנק יתעדכן כי יש שכר לפעולתי.
התקשרתי למחלקת שכר ושטחתי בנימוס את בקשתי.
אחרי תהליך ה"נבדוק אם זה אפשרי", הבנתי שהבקשה שלי נחלה כשלון מו-חץ.
כן! הרגשתי חץ בלב. ככה אחרי כל ההשקעה? כזאת אחרי כל המאמץ? איפה ההערכה??
מעבר לנושא הכספי – כאב לי מאד היחס. ליתר דיוק – חוסר היחס.
בשבילי זו היתה סטירת לחי, ואני החלטתי: לכי!
אקום ואחפש עבודה אחרת.
חשוב לי לציין שהמקום הזה תאם לי מכל הבחינות, אבל לא הייתי מסוגלת להמשיך בסביבה שלא מעריכה אותי. ביננו – זה מוצר צריכה בסיסי, לא?
לפני שטרקתי את הדלת, נכנס בעלי בשערי דלת אחרת.
הלך לשמוע את חוות דעתו – דעת תורה – של הגאון רבי גרשון אדלשטיין שליט"א (זצווקללה"ה)
הרב התעניין בפרטי המקרה ועמד על טיב מקום העבודה מכל ההיבטים.
משהתברר לו שהמוקש היחיד הוא חוסר הערכה, שאל:
"מי זה המנהלים האלו? אנשים פשוטים, נכון? מה זה משנה מה הם חושבים? מה הם מעריכים?"
והמשיך: "תגיד לה, שאנחנו מעריכים!"
זהו.
שמעתי את התשובה, עיכלתי אותה, והוקל לי בזכותה.
סולם ה"ערכים" שלי התייצב לו מחדש.
בשבילי, היה זה שיעור הבנה מדויק-ב"ערך"...
***
ברור כשמש
אם יתנו לי פעם לענות על סקר שביעות רצון בעבודה הסך הכללי של התשובות יהיה: בינוני. ככה זה כשעובדים בתחום שלא ממש רוצים, אבל אין ברירה כי לא מוצאים משהו אחר.
אני עובדת עם קבוצה חרדית בתוך חברה חילונית גדולה. אחרי הרבה זמן שחיפושי העבודה לא הניבו חוזה חתום באף מקום, התפשרתי על הכיוון הזה, תחת הכותרת של "בינתיים, עדיף מכלום". רק שה'בינתיים' הזה די בקלות זולג לקבוע, כי אין הרבה דחיפה לחפש עבודה כשיש משהו מסודר ואיכשהו מתרגלים אליו.
ואז הגיעה ההזדמנות.
בלי לרוץ לחפש בחוץ, בלי לרדוף אחרי מעסיקים, בלי להתייגע עם שליחת קורות חיים – פתחו אצלנו במשרד מכרז למשרה במחלקה אחרת – משרה מקצועית שממש מתאימה לי.
תמיד יותר קל להגיע מבפנים, כך שלא ארך התהליך עד שזומנתי לראיון.
האמת, שעם כל ה'מבפנים' שהגעתי איתו, לא נתתי הרבה סיכוי שיצא מזה משהו מעשי.
מדובר היה בתפקיד ענק עם אחריות בסדר גודל. משרה חלומית ומעניינת.
לכן הייתי בהלם כשהודיעו לי ש- התקבלתי! אני שם!
מכיוון שאחוזי הסיכוי להתקבל היו כל כך נמוכים, לא עשיתי עבודת שטח ובדיקה מעמיקה מה ומי הולך שם, אבל הנה עכשיו זה מעשי ואני עולה שתי קומות למחלקה המדוברת לבדוק את טיבה של הסביבה החרדית שם.
הסתכלתי סביב סביב על כל הסביבה. סביבה יש, חרדית לא.
התייעצתי עם בעלי, והחלטנו פה אחד שמקום עבודה כזה הוא לא אופציונאלי בכלל. ואת כל החלום הוורוד שהיה נראה כמעט מוגשם, ואת כל הדמיונות המלבבים על מקום שסוף סוף יתאים לתחום שלי, ארזתי לכמה משפטים בהם הודעתי לראש הצוות שלי שחשוב לי לעבוד עם בנות חרדיות, ולכן לא אוכל לעבור לתפקיד המדובר.
הוא היה בהלם. "את בטוחה???" שאל בחוסר אמון, עם סימני שאלה מהדהדים, "אולי בכל זאת תשקלי שוב… תשני על זה לילה…". לא התפתיתי למרוח זמן עם ההחלטה והודעתי לו שהעניין סגור.
ידעתי שלעבוד בסביבה שאינה חרדית פירושו השפעה איטית, מחלחלת והרסנית של דעות, מושגים, הווי חיים נגד רצון ה', וכל מה שאני לא רוצה שיחדור אלי. ולא משנה מה התמורה שתעמוד מנגד.
הוא לא האמין למשמע אוזניו, והיה אחוז התפעלות. הוא אמר משהו בנוסח: כזאת אמונה – הלוואי עלי ועל הילדים שלי… איזה אומץ…
אדם חילוני ממש!
למחרת קיבלתי ד"ש מאחת שיושבת באזור שלו. היא ניגשה אלי ואמרה – הבנתי שהציעו לך איזה תפקיד ולא רצית, אחרי שהוא דיבר איתך הוא היה ממש נסער, וסיפר לכל מי שהיה לידו: היא וויתרה על משרה בשביל דת…
הייתי יכולה לכתוב שזו היתה החלטה קשה וקורעת, אבל היא לא היתה כזאת. מכיוון שהיה ברור לי כל כך שלעבוד בסביבה כזאת זה לא אופציה, פשוט לא היה מקום לרגשות של צער והחמצה להיכנס אל ליבי. התרגשתי כל כך מקידוש ה' שזכיתי לעשות.
לא צריך לישון לילה, כשהכל ברור כשמש. איזה אור!
