היא היתה שם איתי, עומדת למול עיני, המורה מהסמינר. ישבתי די במתח על כסא משרדי, משתדלת לענות בבהירות ובבטחון על שאלות המראיין, וכל הזמן זכרתי את דבריה של המורה מהסמינר.
כשהגיע תורו לדבר על מקום העבודה, אופי ההתנהלות והציפיות שלו מהעובדים, הוא שאל גם אם יש לי משהו נוסף להגיד.
ואז הגיעה תורה של המורה שעמדה כל העת בזכרוני, לדבר מתוך גרוני. ידעתי לבקש מראש, בנימוס ובעדינות, שאני מעוניינת לשבת בחדר עם נשים בלבד, וחסימה על האינטרנט היא דבר ממש חשוב בשבילי.
הבוס קיבל את הדברים בהסכמה. הוא הכיר אותם מראש, וידע אפילו לומר לי שיש עובדת חרדית נוספת בוגרת הסמינר בו למדתי אני. מאוחר יותר קלטתי שהוא לא בדיוק הבין ש"סמינר בית יעקב" הוא כותרת שכוללת תחתיה מוסדות לימוד שונים:)
הראיון הסתיים לשביעות רצון שני הצדדים, וסיכמנו על תחילת עבודה בשבוע הבא. סימנתי לעצמי וי ענק על שתי הדרישות המרכזיות שכל כך הרבה דיברו עליהם בסמינר: סביבה נשית ואינטרנט חסום.
כל הלילה לא נרדמתי מרוב התרגשות: הנה רק סיימתי את הסמינר ומצאתי עבודה מעולה! שעונה על כללי הזהירות במקומות עבודה. איזה יופי! לא נרדמתי? נרדמתי בשמירה…
הגעתי לעבודה, ואכן כפי המובטח העמדה שלי התמקמה בחדר נשי: שלוש חילוניות ואחת דתיה. החרדית התגלתה כממוקמת בקצה הסקאלה של ההגדרה, רחוק מאד מאורח החיים שלי, אבל בכל מקרה היא עבדה בכלל במחלקה אחרת.
איפשרו לי גם להתקין חסימה על המחשב, והייתי הכי רגועה בעולם. סביבה נשית ואינטרנט חסום.
התחושה הטובה שהיתה לי משתי הדרישות שמולאו, גרמה לי להיות ערנית פחות ולזרום עם כל השאר. כך מצאתי את עצמי עובדת על רקע שירי רדיו חילוניים, דיבורים על מה אתמול היה בטלוויזיה, ואיזו רשת הציגה את הדברים בצורה הכי מעניינת. האינטרנט אצלי היה חסום ולא נכנסתי לשום אתר חדשות "חרדי", אבל תכל'ס קיבלתי דיווחים שוטפים בשידור חוזר של המהדורה הליילית בגירסה המתירנית, כולל פרשנות אישית וויכוחים סוערים… נחשפתי לסיפורים ועדכונים שלא הייתי רוצה בחיים לשמוע מהם, והרגשתי עם זה גרוע מאד.
אבל אחרי הכל – הייתי תמימה. חשבתי שאם האינטרנט מסונן ואני לא עובדת בשוטף עם גברים – אני די בסדר. הרי על זה בעיקר דיברו כל השנתיים האחרונות בסמינר. אולי הזכירו עוד דברים, אבל זה מה שנחקק אצלי הכי חזק. שמרתי מרחק ולא יצרתי קשרים חברתיים, וחשבתי שאני מסודרת. לא שמתי לב איך לאט לאט מתקהים החושים, ופה הגיעה גם הבעיה הנוספת שהיתה לי – הייתי עוד רווקה, ולא מידי שיתפתי את ההורים או מישהו חיצוני אחר בכל מה שהולך בעבודה. עם הזמן כבר לא צרם לי לשמוע מילים ומושגים מעולם אחר…
ואז התחתנתי.
היינו יושבים כל ערב ומחליפים חוויות מהיום שעבר. ישבתי וסיפרתי ודיברתי ושיתפתי……
בעלי לא היה מסוגל להאמין שזה מה שאשתו שומעת שמונה שעות מידי יום…
הבוס גם הפך קצת את עורו אחרי החתונה, ואם עד היום הוא היה נחמד ומתחשב, פתאום שמעתי ממנו כמה משפטים מאד לא נעימים… גם בקטע הזה הייתי תמימה, לא קלטתי שאלו תמרורי אזהרה בשבילי, ולא הבנתי מה מסתתר מאחוריהם. חשבתי שאלו פליטות פה, ואחרי הכל – זה הסגנון דיבור שהוא רגיל מהחיים שלו…
ואז הגיע משפט המחץ. היה זה בסיומה של פגישת סיכום טובה מאד, בה הבוס היה מרוצה וגם אני. כשקמנו לצאת הוא שחרר משפט שבא לבטא את הרוח הטובה שנשבה בפגישה, אבל הוא היה משפט נוראי. עכשיו אני כבר לא מסוגלת לחזור עליו, אבל אז קיבלתי אותו כמחמאה… לא יודעת אם זה נבע מתמימות ומחוסר הבנה מה זה אומר, או מרוב שהתרגלתי לשמוע דיבורים בסגנון הזה סביב אוזני.
בשיחת הצהרים סיפרתי בהתלהבות לבעלי על הפגישה המוצלחת ועל ה"מחמאה" שקיבלתי בסופה.
חזרתי בחמש וחצי מהעבודה.
בעלי מחכה לי בתחנה. סבר פנים כאילו קרה משהו נורא.
נבהלתי מאד. בעלי לא בכולל? ככה הוא נראה? מה קרה??
הוא אומר לי שאחרי השיחה שלנו הוא לא הצליח להמשיך ללמוד… לא אכל ארוחת צהרים, לא הלך לסדר ב'. ככה אמר גבר זר לאשתו????
זה היה ממש מטלטל, והציב לי מראה מול הפנים לאן הגעתי. למה התרגלתי. מה כבר לא מדגדג לי…
החלטנו שאני מחפשת עבודה חדשה. לא יתכן להמשיך בכזה מקום.
התחלתי לשלוח קורות חיים וללכת לראיונות.
ואז היא הגיעה.
לא שיחת טלפון, הקורונה.
החיים התהפכו והשתנו עשר פעמים, התמסגרו והתמסכו, נצבעו בצבעי הרמזור, ובעיקר בערפל שחור וסמיך של חוסר וודאות. לאן העולם הולך?
למצוא עבודה – לא היה על מה לדבר, גלי פיטורין וחל"ת הרעידו את כולם. התחום היחיד המבוקש היה דוגם בדיקות קורונה, ולא ממש התחשק לי להסב לשם.
ברוך ה' הייתי לפני לידה, בשורה מרגשת ומשמחת, וגם מקטינה עד מאפסת את סיכויי העבודה החדשה. הבטחתי לעצמי שאחרי חופשת הלידה – לשם אני לא חוזרת.
במקביל עברנו לעבוד מהבית, כך שכל הבעייתיות הגדולה של מקום העבודה די נדחקה הצידה. עבדתי בסלון ביתי, כשחלף שירי תועבה, קולו של מוטי שטיינמץ מתנגן ברקע ושר "רק התורה הזאת".
עם החודשים שחלפו והסגרים שנפתחו ונסגרו שוב, העולם התחיל להיכנס לשגרת קורונה, והיו דיבורים על חזרה לעבודה היברידית. אני לא רציתי לחזור, לא מחופשת הלידה, אבל בעיקר לא למקום העבודה הזה.
הסתכלתי על התינוקי הרך שלי, טהור כל כך. עוד כמה שנים הוא ירוץ ברגליו הקטנות לחיידר, ללמוד אלף בית. איך אפשר שאמא שלו תהיה בכזה מקום? תמשיך לשמוע כאלו דיבורים??
הרגש האימהי-אחראי עטף אותי, אבל ברגעים הבאים שאלתי את עצמי: ומה איתך? לא מספיק חשובה בשביל לשמור על הנשמה שלך??
החלטנו שאני עוזבת, ולא משנה לאן.
מצאתי עבודה בעירייה, במחלקת הנדסה. ירדתי משמעותית בשכר, המשרה היתה על תקן "המתנה לתקן", שזה סוג של זמניות עד שמקבלים תקן קבוע, אבל הכי קשה היה – עבודה משעממת מאד מאד.
בדיוק באותה תקופה הגיעו כמה סיפורי הפי אנד יפים משמורה, ואני הרגשתי מתוסכלת בלי סוף. ובלי סוף טוב.
טיפלתי בתלונות של תושבים על שכן שחרג בחצי מטר, על ספסל שהעמידו בגינה בצורה לא נכונה, ועל מעברי חצייה מחוקים… תאמינו לי, גם אני הרגשתי חצי מחוקה.
בתלונה הזאת דווקא בעלי טיפל במסירות. הוא עודד אותי ותמך בי כל הזמן. הוא הזכיר לי כמה טוב שעזבתי את המקום הגרוע ההוא, ושום שכר גבוה או תחושת סיפוק מהעבודה לא שוות ערך לשמירה על הרוחניות.
אבל היה קשה מאד. לא כיף לי להגיע לכאן בבוקר, מרוויחה שכר נמוך, ולא משתמשת בכלים שלמדתי. ככה הייתי שנה שלמה!!
ברוך ה' ילדתי בן נוסף.
כשמלאו לו חודש היינו לפני מעבר דירה. בלאגן אדיר של סידורים, בחירת מכשירי חשמל, רהיטים, אריזות, קרטונים, ועוד קרטונים, תינוקי פיצי, ותינוק בן שנה וחצי – כשכל אלו ממלאים עד אפס מקום את היחידה הקטנה שלנו.
בין לבין שלחתי קצת קורות חיים, כי מאד לא רציתי לחזור לעירייה.
פתאום, בתוך כל האריזות והסלוטייפ והלורד ארטליין, הגיע טלפון ממשרד תכנון מעולה. הם רוצים אותי ממש עכשיו, מתי אפשר לקבוע ראיון?
התחלתי לגמגמם שסתם שלחתי את הקורות חיים, אני אחרי לידה וזה לא רלוונטי עכשיו.
אבל ההיא מעבר לקו היתה נחושה – בואי נקבע ראיון, היא הציעה, ואם נהיה מרוצים נחכה לך לאחר חופשת הלידה. עכשיו הגיע המחסום הבא: הם יושבים בבני ברק, ואני לא רואה את עצמי מפנה בוקר שלם לנסיעה לשם, בכזה זמן לחוץ ועוד עם תינוק בן חודש. ובכלל – איך אצליח להיטלטל כל יום בדרכים, עם עומס תנועה ופקקים, כשיש לי שני קטנטנים מתוקים?
גם לזה היא מצאה פתרון: אם כרגע את עמוסה נערוך את הראיון בזום, במידה ונתרשם ונרצה להמשיך איתך – תבואי, כשיתאפשר לך, לראות את המקום מקרוב. לגבי העבודה עצמה – אנחנו גמישים עם עבודה מהבית. נשמע מושלם.
יומיים אחר כך היה ראיון.
שכר שלא חשבתי בכלל! מקום עם חרדיות, מחלקה רק של נשים, ועובדים עם התוכנה הכי מתקדמת בתחום, איתה עבדתי קודם.
כיום, כבר למעלה משנה וחצי, עובדת במקום שמור ובאווירה טובה, מקבלת משכורת יפה, ונהנית מהעבודה. לא המשרה שחלמתי עליה, הרבה יותר!
ברוך ה' יש לי סיום משמח, ואני רק רוצה לצעוק בקול גדול, למוד נסיון אישי ומר:
חברות, אל תהיו תמימות. שימו לב מה קורה איתכן וסביבכן.
ובעיקר – אל תתנו לרגש להתקהות, תדאגו תמיד לשתף באופן שוטף מישהו מבחוץ.
השיתוף הזה יכול להיות הפעולה שהכי תשמור עלינו.
