אני עובדת בחברה ממשלתית גדולה, בתחום האדריכלות.
האגף בו אני עובדת מורכב מחברה מעורבת מאד: יהודים ושאינם, גברים ונשים, דתיים וחילוניים.
כשבאתי לראשונה לראיון עבודה והתרשמות, ראיתי מסדרון ארוך עם דלתות משני צידיו. היה שקט ורגוע, כל העובדים היו שקועים בעבודתם-בחדריהם. התרשמתי מאוירה עניינית ומקצועית.
ההחלטה היתה קשה וגורלית. מחד-תנאים מעולים, ומאידך-סביבת העבודה הלא מפתה…
לאחר התייעצות עם רב, הוחלט ללכת על ההצעה תוך הסתייגות חברתית ושמירה על דיסטנס, גם מציבור הנשים. איך אמר לנו הרב בשעתו: "זה לא רק ענין של גברים מול נשים, זה כל ההשקפה". הוא הוסיף והסביר, כי יחסי חברות עם נשים שאינן ברמתנו הרוחנית הוא דבר שצריך להישמר ממנו מאד. שיח וקשר כזה מקררים ומערערים את כל ההשקפה הטהורה והאמיתית.
לא עבר זמן רב, ונוכחתי לראות שהדיבורים הם לא רק מקצועיים ובהחלט לא תמיד בענייני עבודה.
השיח החלול סביב הנאות, בילויים, חיצוניות ועולם הזה, מהדהד באוזניי, לצד התבדחויות וצחוקים משוחררים.
כשאני באה למשרד – מפטירה בוקר טוב מכבד לצוות העובדים, לעומתי באים עמיתי לעבודה תוך אמירת בוקר טוב חגיגי וסמול טוק (או ביג טוק) עם כל אחד ואחת.
בעוד אני מעבירה את זמני בהספק עבודה ועשיה, הם עוסקים בעבודתם, אך עם שמירה על הפוגות נאות לשחרור איברים ומח…
באופיי, אני לא הטיפוס הפטפטן המכור, אך עם כל זה, אוהבת לחלוק מחשבות, דעות וחוויות. מומחית בלהתעניין מכל הלב, לפרגן, לאהוב, להיות שותפה. יש לי לא מעט חברות, אך לא בעבודה.
לא קל לשבת שבע שעות ביום ולא להחליף כמעט מילה. ודאי שלא שיחה קלילה.
עוד יותר לא קל, לראות את כל החברה מתגבשים יחד (בימי גיבוש) ומשתלמים יחד (בימי השתלמות).
והכי לא קל, להיות קרירה, קונקרטית ועניינית. גם לאחר שהממונה חוזר מחודשיים מילואים בדרום.
לאורך כל הדרך מלווה אותי המשפט של הרב: "זה כל ההשקפה", ונותן לי כח להחזיק בעמדתי. אני יודעת שהחיים הרוחניים שלי תלויים במרחק שאשמור מהם, ואין לי שום אומץ לאבד אותם, גם אם השמירה עליהם היא ברמה יומיומית ומצריכה הרבה כוחות. זה תנאי בסיס לעבוד בכזה מקום.
חשוב לי להדגיש, שלא פשוט לעבוד בכזה מקום. עשינו זאת לאחר שיקול מעמיק לאור הנתונים, ורק לאחר התייעצות עם דעת תורה. וודאי שהדרך הישרה היא לא להיכנס לקושי גדול שכזה, המצריך מאמץ תמידי ובלתי פוסק.
הגיע היום, ואחד הממונים אצלנו עומד לעבור לאגף אחר בחברה, בבנין אחר.
אדם מקצועי מאד, מלא חיים, מפרגן לכולם.
מתוקף תפקידי ותפקידו, יצא לי לעבוד מולו ולהתייעץ מקצועית, אך כמובן תמיד בקונקרטיות.
בבוקר הפרידה החגיגי, האווירה במחלקה היתה צוהלת אך מהולה בעצב. צוהלת מאיחולים נרגשים, ומהולה בעצב בשל הפרידה הקשה.
הממונה הצטייד בפתקי ממו וחבילת בונבונים. עבר בין השולחנות וחילק בונבון בצרוף משפט כתוב מותאם לכל עובד.
נכנסתי לחדרי, ועל שולחני אני מגלה פתקית:
מאחל לך הרבה הצלחה ועבודה בנועם ובשמחה.
אפי.
אין לתאר את תחושת האושר שהציפה אותי.
המילים המדודות ונטולות חיבה והערכה אישית, בניגוד לסגנון השופע שלו – היו בשבילי ציון מעולה לסיכום תקופת העבודה המשותפת.
הצלחה, זה גם איחול וגם תזכורת –
העובדת צריכה לשים חומת הגנה.
חומה, ולא מהסוג שבונים פעם אחת. חומה שצריך לתחזק ולשמור עליה כל הזמן.
ואין איחול מתאים מזה לשגרת העבודה שלי: הרבה הצלחה.
