השבוע רציתי לכתוב על אהבת ה'.

אהבת ה' עוצמתית ועמוקה שקשורה גם למלחמה, וגם לפסח שמתקרב. פסח הוא זמן ביטוי עוצמתי כל כך של אהבת ה' – רואים זאת בשיר השירים שקוראים בפסח.

אני מרגישה על עצמי שהצורך הכי גדול שלי בתקופה הזאת של המלחמה הוא שהכל יסתדר כבר. שיהיו לימודים, ותהיה שגרה ולא יהיה לאיראן גרעין, ושפסח ייעשה, ושהכל יסתדר כבר. דחוף!
יש עוד משהו שמדגדג לי המון, וזה הרגשה שאני צריכה יותר להודות לה' על הניסים, להתקרב אליו, להודות לו ולאהוב אותו על הניסים האלו. וזה גם קשור לפסח ששם ה' אהב אותנו כל כך ועשה לנו ניסים ולקח אותנו ממצרים.

ראיתי קטע מפעים בחובת הלבבות שער אהבת ה' פרק א:
"וכאשר תרגיש הנפש במה שיש בו תועלת לגופה ותקנה לגויתה תטה במחשבתה אליו ותכסוף לו כדי לבקש המנוחה ממדוי גופה ופגעיו (כל הבלגן הזה…) ככסוף האדם לרופא בקי כשהוא חולה (תביאו מישהו שיטפל בזה כבר!) יזמן לו מי שישמשהו ויחשוב על אודותיו.
וכשתרגיש הנפש בענין שיוסיף לה אור בעצמה וכח בנפשה תטה במזמתה אליו ותדבק בו במחשבתה ותעבירהו ברעיוניה ומתאוה אליו ונוספת לו וזאת תכלית האהבה הזכה."
בן אדם במצוקה מחפש מי שיעזור לו. חובות הלבבות מראה כאן שהנפש באופן טבעי נכספת לאהבת ה' זכה ושלאהבת ה' יש יכולת להוסיף את האור בעצמו ואת הכוח בנפשו. היא כוספת אליו בעוצמה הכי חזקה כי היא מרגישה שזה הפיתרון האמיתי.
לאהוב את ה', להודות לו על הניסים, ושוב לאהוב אותו.