מי לא רוצה יותר? 
יותר ניסים, יותר שמחה, יותר הצלחה, יותר בריאות….
ומי לא רוצה להיות יותר?
יותר טובה, יותר צדיקה, יותר משמעותית בעולם….
כולנו רוצות.
אלא מה? 
שיש מישהו שטורח לשכנע אותנו שזה נורא-נורא-מסובך.
אבל האמת היא כל כך פשוטה: 
כל מה שאנחנו עושות יכול להיות שווה מליונים 
אם רק נבחר לבצע אותו כדי לעשות את רצון אבינו שבשמים.
כשם שאמר פעם ר' אלה לופיאן לתלמידיו:
"זה עתה פגשתי שנים מצאצאי אברהם, יצחק ויעקב, ופני שניהם כשולי קדירה מעמלם ויגיעתם בעבודתם הקשה, כדי להרוויח את מטה לחמם, אך הם שונים זה מזה בתכלית. האחד עוסק בעבודתו ומרוויח כמה פרוטות, ואילו השני מרוויח בעבודתו גן עדן ושכר לעולם הבא, שאין כל מלאך ובריה יכולין לשער…"
שניהם עובדים בזיפות כבישים בארץ ישראל, אך זה עושה זאת עבור הכסף, וזה עושה זאת כדי לגמול חסד עם יהודים, שלא ימעדו על כבישי ארץ ישראל!

מאיר לנו רב אל'ה את הדרך: אפשר לעשות את המעשה הכי פשוט, כמעט עלוב [לזפת כביש…] ולהופכו למכרה יהלומים. ואפשר, חלילה, להתעסק ביהלומים ולהפוך אותם ברשלנות לגרגרי חול.


מהו לדעתך תואר הגנאי הכי מגונה ביהדות?

לפני שאת ממשיכה לקרא, עצרי. חשבי רגע וחפשי תשובות בעצמך.


אני חושבת שהגנאי הכי גדול ביהדות הוא להיות מוזנח.
מוזנחת. הזנחה. אין מוזנחות גדולה יותר מלהיות מוזנח…
מה פתאום החלטתי כך?
הלא אפיקורסות, רח"ל, כמה נוראה היא!
בעל לשון הרע, בעל דבבה או בעל מחלוקת – אינם מקבלים פני שכינה!
מומר, יצילנו השי"ת. אפילו לא מומר לדבר אחד!
יש הרבה מידות מגונות ונוראות. גאוה. תאוה. שקר. כעס.
הזנחה?
היא הכי מגונה?!?!?!

את לשון הזהב של החזו"א בודאי כולן מכירות: שכל המידות הטובות והרעות אינן מידות שונות אלא ביסודן הכל מידה אחת. המידה הטובה היא ההסכמה לבכר את הרגש המוסרי על הרגש התאווני, והמידה הרעה היא הזנחת החיים על מהלכם הטבעי. 

לא רוצות להיות מוזנחות. גם לא קרוב לזה.
מסכימות ושואפות לבכר ולהעדיף את הרגש המוסרי והרוחני על הרגש הטבעי התאווני. המושך אותנו אל התאוות. "העין רואה, הלב חומד… וכלי מעשה גומרים".

יש דרכים רבות כיצד ללמוד מוסר, "לדעת חכמה ומוסר", ואיך להשיב אל הלב את הדברים.
אוצר הספרים היהודי עשיר בספרי מוסר ומחשבה, וכל אחד צריך למצוא את הדרך המתאימה למבנה אישיותו ולתנאי החיים שד' שתל אותו בהם.
אבל יש כמה כללים שיכולים להוות מתווה כללי. ובכוח של קבוצה אפשר להגיע לעבודה מעשית ולהתרוממות אמיתית בעליה נכונה שתותיר רושם.
'שמורה' היא קבוצה אדירה עם כח בלתי ניתן לתאור.
כולנו כבר יודעות את זה…

בפרשת השבוע, הפרשה המרגשת בה מצטווים ישראל על כלי המשכן הקדושים והמפוארים, פותחת התורה: "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו"…
רש"י: "תרומה – הפרשה. יפרישו לי מממונם נדבה. 'ידבנו לבו' – לשון נדבה, והוא לשון רצון טוב".
הקב"ה מבקש מעם ישראל נדבה – רצון טוב. "איש איש מה שנדבו לבו – זהב וכסף ונחושת…" לפי יכולותיו, בהתאם לנתוניו, על פי טבעיו.
כל יהודי נתן ותרם מאשר חננו ה'.
איך? ברצון טוב.

הרצון הוא המפתח.
כאשר מעוררים את הרצון – הדרך לעליה נפתחת.
כשיש רצון טוב של יהודים – נבנה משכן ה' מפואר ומקום קבוע להשראת השכינה.

כשיש רצון להעדיף ולבכר את הרגש המוסרי, את קרבת ה', את עשיית הישר והטוב בעיניו; על פני ההזנחה וה'זרימה' הטבעית של החיים על מהלכם הטבעי  – זו היא המידה הטובה! זה הרצון הטוב הפותח את הלב לתרומה! זו הדרך להקמת משכן לשכינה!  


וזה אולי גם מה שהמליצה לנו לאה בשבוע שעבר בשם הרש"ר הירש: "ליהנות מהאושר של תחושת קרבת ה' בתוך החיים הארציים"…

אל תהיי מוזנחת.
היי היטב מונחת.
את ליבך פותחת
בשמחה ונחת

מתוך רצון טוב לתת
ולב מרטט –
לה' לשרטט
משכן מלהט.