כמה שפיות מעניקה לנו התורה שלנו. הקבועה. היציבה. הנצחית.
העולם מתערבל בסערות מלחמה. השגרה מופרת בחדות. אין איש יודע מה ילד יום. הילדים מסתובבים בבית חסרי מסגרת.
אבל, 'זאת התורה לא תהא מוחלפת'. וכשהבטיח הקב"ה אחרי המבול בפרשת נח: "עוד כל ימי הארץ… קיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו!" רש"י: "תמיד… לא יפסקו כל אלה מלהתנהג כסדרן".
הבטחה נצחית הבטיח לנו בורא העולם, כי מה שלא יהיה, כל עוד העולם קיים – מתכונת הימים, השבועות, החודשים והעונות תימשך בסדרה. בעקביות יומיומית.
נזכה כל שבוע באופן קבוע למתנת השבת.
נזכה כל יום לזריחת החמה בתקוות חדשות ולשקיעתה עם סיום יום נוסף של עשייה למען שמו יתברך.
העונות תתחלפנה ותרעננה את כל היקום: השדות, הצמחיה, בעלי החיים ובראשם בני האדם.
ואנו – היהודים, בחירי הבריאה כולה, נצעד עם הזמנים ונגיע לתחנות נוספות במעגל השנה, בהן נשוב וניטען בכוחות אלוקיים להמשך עבודתו יתברך.
השבת הבאה עלינו לטובה הינה הרביעית והאחרונה מארבעת הפרשות: שקלים, זכור, פרה, החודש.
שבת מברכין. שבת החודש. וגם שבת 'חזק'.
די באלה לבד למסוך חיות חדשה בנפש.
בשתי הפרשיות האחרונות, ויקהל-פקודי, חוזרת התורה על כל מלאכת המשכן: בגדי הקודש, בגדי השרד; המשכן וקרשיו, קרסיו, יריעותיו והפרוכות; כלי המשכן הטהורים; בגדי כהונה, ומשיכת כל אלה והעמדתם על מתכונתם לשרת בקודש.
"וירא משה את כל המלאכה, והנה עשו אותה כאשר ציוה ה' כן עשו, ויברך אותם משה".
רש"י: "אמר להם 'יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו וגו'" והוא אחד מי"א מזמורים שב'תפילה למשה'."
כל לילה כשפורש כל יהודי לשנת מנוחתו מעמל יומו, הוא נושא את התפילה הזו על שפתיו, ומבקש מה' במילותיו של הרועה הנאמן: "ויהי נועם ה' עלינו" – תן עלינו אבינו מלכנו את הנועם שלך.
"ומעשה ידינו כוננה עלינו" – אנא, ה', תבסס את מעשי ידינו, כמו 'כֵן' – בסיס, ותזכה אותנו להוציאם לפועל.
"ומעשה ידינו כוננהו" – תכונן את מה שעשינו. תן למעשינו קיום ועמידה. העמידם על מכונם.
"וכל אשה חכמת לב בידיה טוו…" "וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה טוו את העזים"
הבה ניטול מעט 'חכמת לב' שהוענקה לנו ונהרהר במה שכותבת רות פריסמן, בטור שלה 'דקה לפני התפילה':
זמן מלחמה.
כבר הרבה זמן אנחנו במלחמה, ובכל זאת, השבוע וחצי האחרון שוחק את שארית כוחותינו.
מה שלומך?
מה מדד המותשות שלך?
ואיך, איך באמת את אמורה לשרוד כאדם, כאמא, כבת, כאישה, כעובדת (חיונית יותר או פחות), בין מרחב קולי למרחב מוגן?
הבוקר, בסיעתא דשמייא, הגעתי למילים המופלאות הבאות:
"בשבתך בביתך
ובלכתך בדרך
ובשכבך ובקומך"
הספרי מצטט את הפסוק במשלי:
"בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשׇׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ."
כשקראתי את המפרשים על הפסוק הזה הרגשתי צמרמורת מהקישור לימים אלה בדיוק;
אומר הרלב"ג:
בהתהלכך תנחה אותך – התורה,
בשכבך – "באמצע הדרך אשר תדרוך בה למצוא הדרוש כי יחלשו כחותיך
ותצטרך לשינה הנה התורה תשמור בעבורך מה שהתחלת להקדימו",
כלומר, כשאני עייפה, מותשת, ולא מצליחה להיות חזקה ולזכור, אז,
עומדים לי בתוכי כל מה שכבר עשיתי ולמדתי,
בזמנים חזקים יותר.
התורה שומרת לי, בתוכי,
את מה שחקוק בעצמותי
"וכאשר תיקץ משנתך" – כשיגיעו ימים שגרתיים יותר,
"הנה התורה תדבר לך הדברים שמצאת קודם שתשכב
להישירך להשלים החקירה"
אומר לנו פה הרלב"ג: יש זמן שבו אנחנו עובדים, ויש זמן שבו הנפש "ישנה", ומותר לה לישון.
כך ברא אותה הקב"ה.
"והנה אמר זה, כי אם שהתורה מיישרת האדם
למצוא החכמה והתבונה
הנה שומר התורה מושגח מהש"י …"
היום את מותשת?
לא מחוברת?
שומר התורה מושגח מהשם יתברך,
וההשגחה היא,
שהתורה מגנה עליו
גם בזמן של "עייפות" הנפש.
ואני מביאה פה גם את דברי רש"י על הפסוק במשלי:
"בהתהלכך" – בחייך
"תנחה אותך" – כמו תנהיגך
"בשכבך" – בקבר
"והקיצות" – לתחיית המתים לעמוד בדין
"היא תשיחך" – תליץ בעדך.
כשהתורה היא המנחה אותנו בחיינו, אז כשנקיץ לתחיית המתים, היא תליץ בעדינו.
דווקא היום, בעוד יום של מלחמה, (מלחמה שמתנהלת אולי בחוץ, אבל לפחות אצלי מרגיש כאילו היא בתוך הבית)
תדעי,
גם אם אין לך זמן לחפש – פשוט תדעי,
שהמעשים שלך,
המחשבות שלך
ואפילו העייפות שלך
המנוע הפנימי שלהם הוא התורה.
הרצון להיות אדם טוב, להיות אמא טובה, אישה טובה.
וכשאת במצב של "בשכבך"
תזכרי שיהיה גם מצב של "בקומך"!
ובכל המצבים האלה
השם יתברך משגיח עליך!
