ככל שמתקרב ליל הסדר, ההכנות לחג צוברות תאוצה ואפילו המלחמה ואזעקותיה נדחקים הצידה. הקניות והנקיונות מתערבבים זה בזה ורוח של התחדשות נושבת באויר ובאוירה. אין עוד חג כזה שמתכוננים אליו כל כך הרבה, הן בכמות והן באיכות, הן מבחינת משך הזמן וכמות העבודה, והן מבחינת הטרחה המרובה והעבודה המאומצת עד כלות הכוחות…
על מה ולמה אנחנו טורחים ומתאמצים רבות כל כך?
בלילה הגדול הזה שהולך ומתקרב ירד אלינו משמים אור גדול של גילוי שכינה. בלילה הזה נגלה עלינו הקב"ה והוציא אותנו ממצרים, ובכל שנה ושנה אנחנו זוכים בלילה הזה לאותו אור של גילוי שכינה.
האור הזה שיורד אלינו לא תלוי במעשים שלנו. הוא מגיע אלינו ללא תלות במעשים שלנו, אבל כדי שנוכל לקבל את האור הזה ולהיספג בו, אנחנו צריכים להכין כלי שיוכל לקלוט אותו.
ההכנות המרובות שלנו לפני החג בניקיון ובהתחדשות ובביעור כל פרור של חמץ, הן אלו שיוצרות את הכלי שיוכל לקבל את האור הגדול. שום טיפת זיעה ושום קורטוב של מאמץ לא יורדים לטמיון. אמנם כל מה שניקינו עתיד להתלכלך בהמשך, וכל מה שקנינו עתיד להתבלות/להישבר/להתקלקל בעתיד, אבל כל טרחה נוספת של הכנה ושל התכוננות לחג, בונה לנו בנפש עוד מקום שבו נזכה לקבל את ההתגלות של האור האלוקי.
סיפר הרב שמשון פינקוס זצ"ל, אנקדוטה מדהימה ומרגשת שהתרחשה בימי נעוריו.
כאשר היה הרב בחור בישיבת בריסק הוא התגורר בדירה משותפת עם כמה בחורים. בליל בדיקת חמץ יצא שהוא נשאר אחרון בדירה מבין כולם, ומשימת בדיקת החמץ נשארה עליו.
הוא בדק את החמץ בכל הבית, וכשסיים את המלאכה התיישב מותש על הכסא. הוא הרגיש ממש באפיסת כוחות אבל שמח בקיום המצוה. בעודו מוטל כך על הכסא, פתאום הוא נזכר בעלית הגג. מה עם עלית הגג? לפי דין גם היא צריכה בדיקה והיא הרי שייכת לכל הדיירים בשווה, וכרגע אין כאן אף אחד מלבדו! מה יהיה? צריך לבדוק גם את עלית הגג!
ככל שהוא ברר לעצמו את ההלכה, הוא הגיע למסקנה שהוא צריך לבדוק את עלית הגג. למרות הקושי והעיפות, הוא יצא מהדירה, עלה לעלית הגג וחשכו עיניו… המקום היה מכוסה אבק ולכלוך בן עשרות שנים… ויש דין שלפני שבודקים צריך לנקות, אי אפשר לבדוק על הלכלוך. הוא עמד שם הלום ולא ידע מה לעשות.. צריך? לא צריך? ושוב התברר לו שאין ברירה, אבל צריך.
אחרי התלבטות קשה הוא התחזק, ירד לדירה, לקח דלי מים וכלי ניקוי, וחזר לעלית הגג. במשך שעות ארוכות הוא ניקה וניקה ובדק. השעות חלפו והוא היה ממוטט, ותוך כדי העשיה שוב תקפו אותו גלי הספק. הוא רצה לעזוב הכל וללכת, הוא היה כל כך עיף ומה יהיה על הפסח שלו? איך יראה אצלו ליל הסדר לאחר לילה ללא שינה?
אבל כל פעם מחדש הוא יישב את דעתו שאכן זוהי מצוה מדרבנן ברורה שהוא מחויב לעשות. רק לפנות בוקר הוא השלים את המלאכה. אחר כך היה לו יום טרוד בהכנות לחג והוא לא הספיק לנוח כמעט. ליל הסדר הגיע והוא הרגיש צער מהעובדה שכך הוא מגיע לחג, מותש וממוטט. מנגד הוא השתדל לחזק את עצמו שהוא עשה מה שהיה עליו לעשות.
הגיע ליל הסדר, ופתאום ירדה עליו מין מתיקות ואור. קדושה והתחדשות נכנסו לו לתוך הלב והנשמה ומלאו את כולו. הוא היה מופתע, הוא לא הכיר את התחושה הזו והתחיל להתרגש ולשמוח מאד.
ככל שליל הסדר התקדם, הוא הבין יותר ושמח יותר, והרגיש טעם של גן עדן וקרבת אלוקים בכל כזית מצה.
וככה המשיך ליל הסדר ומרב התרגשות ושמחה ודבקות שהיתה בו, הוא לא הלך לישון., ולמרות שלילה קודם הוא לא עצם עיניים, כל הלילה הוא ישב ועסק בסיפור יציאת מצרים וחש קרבת אלוקים שלא מהעולם הזה.
הוא חשש שיגמר ליל הסדר, וזה יעבור, אבל להפתעתו השחר האיר, הוא נח קצת והתפלל והמשיך להרגיש את ההתרוממות המופלאה. עכשיו הוא חשש שמא כשיצא החג הראשון ההתרוממות תעזוב אותו, אבל כל חול המועד עבר וזה לא עוזב אותו!
עומד לצאת החג האחרון והוא ממש מרגיש צער , איך אחזור למה שהייתי קודם?
עבר החג , והדבר הזה נשאר לו! והוא סיים: "כל מה שיש לי עד היום הזה התחיל בי"ג בניסן ההוא. אני לא יכול להסביר לכם, נהייתי בן אדם אחר, וזה נשאר איתי לתמיד. כל מה שאני היום, התחיל אז!"
האור הגדול של ליל הסדר מגיע לכולם בשווה, אבל ככל שהתאמצנו יותר לפני החג, הכלי שבתוכנו מסוגל לקלוט ממנו יותר. הרב פינקוס זצ"ל זכה באותה שנה לקלוט ממנו הרבה יותר, אבל גם אנחנו מגיעות מידי שנה עם גוף ממוטט לליל הסדר. גם לנו יש רגעים שאין עוד כח אבל ממשיכים. עוד עבודה ועוד משימה של ביעור חמץ ושל מוציא מצה, וכל העמל הזה בונה בנפש שלנו את ההשתוקקות והכלי שיקבל את האור הגדול של גילוי שכינה שעתיד לרדת אלינו.
במשך כל השנה, יש לנו זמנים של הסתרה. הרבה פעמים אנחנו מאד מתפללות על משהו מסוים, אבל הבקשה שלנו לא נענית… ואנחנו מרגישות חלילה לא רצויות, וכאילו נטושות, כאילו ה' לא נמצא פה איתנו ולא מאזין לתפילתנו. מצד שני, יש לנו גם רגעים של הארת פנים שבהם אנחנו מקבלות ממש מענה מדויק לתפילות שלנו… וברור לנו שזה לא קרה במקרה, ורק הקב"ה יכל בכבודו ובעצמו לשלוח לנו באופן הזה בדיוק את מה שביקשנו והתפללנו.
האור הגדול הזה של ליל הסדר שאנחנו מתכוננות כה רבות לקבל אותו, מטעין אותנו במטען רב עוצמה של אמונה בנוכחות האלוקית והגלויה, המוחשית והאמיתית שנמצאת איתנו תמיד. גם כשאנחנו מרגישות וגם כשלא. גם כשאנחנו הולכות באור, וגם כשאנחנו הולכות בחושך, גם כשהאופק שלפנינו מואר וגם כשהוא חשוך.
הלילה הזה שבו אנחנו נולדים מחדש לאבינו שבשמים וכורתים איתו ברית מחודשת,  נותן לנו את כח האמונה לכל השנה כולה. כח שיחזק אותנו תמיד, גם בזמנים הקשים וגם בזמנים הנפולים, ויזכיר לנו שאבא שבשמים תמיד איתנו ותמיד דואג לנו. אנחנו בנים אהובים שלו והוא אף פעם לא נוטש אותנו. הוא מסובב את הכל עבורנו ולטובתנו.
בזכות הלילה הזה, יש לנו כח להאמין שהרגעים שבהם אנחנו חווים הארת פנים, הם הרגעים האמיתיים, כמו אותם רגעים רבים כל כך שאנחנו חווים בעת האחרונה כשאבא שבשמים מרעיף עלינו ניסים ללא גבול.
לעומת זאת, הרגעים שבהם אנחנו חווים הסתרה, הם לא אמיתיים. החויה היא אמנם של הסתרה אבל היא רק רגש והיא לא האמת. הלילה הזה נותן לנו כח לעלות לקומה של האמונה שהיא קומה מעל ההרגשה וחזקה ממנה. הוא נותן לנו בחירה לאיזה רגש להאמין ולאיזה רגש לא להאמין.
בזכות האמונה הזו נגאלנו בניסן ובזכותה אנחנו עתידים להיגאל בניסן, שנזכה עוד השנה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים!
משפט שכדאי לזכור: האור הגדול של ליל הסדר מגיע לכולם בשווה, אבל ככל שהתאמצנו יותר לפני החג, הכלי שבתוכנו מסוגל לקלוט ממנו יותר!
לתגובות: sf5744138@gmail.com