להוליד ריח במים שאינם עומדים לאכילה ושתיה דעת רוב הפוסקים להחמיר. 
ולכן מי שרוצה לערב מי פה עם מים בשבת, אם כוונתו מחמת שהמי פה הם מעט וע"י המים יהיה לו הרבה ויוכל לשטוף את פיו, אין לעשות כן בשבת שהרי מוליד ריח במים (ומ"מ המיקל יש לו על מי לסמוך).  
ואם כוונתו כשמערב את המים בשביל לדלל את המי פה שלא יהיו מרוכזים וחזקים מידי אז מותר לערב.   ובכל אופן מותר לשים מי פה ע"ג המברשת אפ' שישאר בה ריח.
כמו כן מצוי שלפעמים כשנגמר הסבון מכניסים לתוכו מים שיתערבו במה שנשאר בסבון ויוכלו להשתמש בהם, ובשבת אין לעשות כן כיון שהוא מוליד ריח במים.
אוכלים ומשקים אין בהם איסור של הולדת ריח ולכן מותר לתת מקלות קנמון לתוך תה בשביל שיהיה לו ריח טוב, וכל כיוצא בזה.
 __________________________________________________
המקור: בסי' תקי"א משנ"ב סק  ודעת החכ"צ להתיר בכל אוכלים אפ' לא עומדים לשתיה ולאכילה. וראה מש"כ ע"ד היעב"ץ בנו שכוונתו רק ללמד זכות .   ומי פה אם כוונתו שיהיה לו הרבה מי פה לכאו' אסור, כמו שאסרו הפוסקים בסי' קכח ליתן שמן עם ריח למים שנוטלים בהם ידים, ואע"פ שדעת הא"ר להתיר שם כיון שמעורב השמן עם המים וגם כאן מעורב התרכיז של המי פה, מ"מ הפוסקים הכריעו להחמיר לא לתת מים, וכך גם נטית המשנ"ב, והבא"ח וכה"ח ועוד. ומ"מ כתבנו שהמיקל יש לו על מי לסמוך כיון שיש לצרף דעת הא"ר עם היעב"ץ שבכל מים אין מוליד ריח.
ואם כוונתו רק לדלל שרי כן מסתבר, מאותה סיבה שבכל אוכלין אין מוליד ריח, וכן שמעתי בשם הגרשז"א   ולשים מי פה על המברשת מותר כי המברשת בכוונה נוצרה מסיליקון שלא בולע והאדם לא מכוון לזה, ולא ניחא ליה שאדרבה רוצה שישאר נקי לגמרי, ועוד שעובר מהר הריח.    
ובסבון בד"כ לא שייך לומר שכוונתו רק להוציא את הסבון שהרי ודאי יודע שמתערב המים בסבון ולא יוצא הסבון לעצמו וא"כ ודאי שכוונתו שהמים יקבל ריח סבון וישתמש בהם.  אבל אם כונתו באמת רוצה רק להוציא את הסבון יתכן להקל עפ"י הנזירות שמשון שכל שלא מתכוין לריח כלל שרי בצירוף הא"ר, ואף שהמשנ"ב החמיר באתרוג שלא להניחו על מפה אפ' שלא מכוין לריח התם הוא מוליד ריח גמור שהדבר שנותן ריח לא נשאר מעורב בו, אבל הכא יש את סברת הא"ר שמעורב כאן הנותן ריח ולא חשיב "מוליד" ריח.   
לשאלות/הערות/הארות- hilchotshabatn@gmail.com