שלום כולן,
יום חמישי בלילה.
אני חוזרת מחתונה אפופת מחשבות.
מה? מה אומר לנו בורא עולם?
מה אנחנו אמורים לחשוב עם מציאות כל כך לא טבעית…
שוב אני מוצאת את עצמי, בדיוק כמו ביום הקודם, נמצאת בחתונה בה השמחה פרצה ממש לתוך האבל. סבתא צדיקה, הרבנית פישר הידועה מהארגון החשוב "בית לשמי" מלווה לחופה נכד כשהיא והמשפחה כולה בקושי הסירו את בגדי האבלות הקרועים מעליהם…
תוך פחות משבוע מיום השבעה על דבורי יונגרייז ע"ה- והם נמצאים בתוך שמחה מדרגה ראשונה…
טרגדיה קורעת לב. יום אחרי השבעה מגיעה המשפחה שוב להקמת המצבה של הגיסה היקרה שרי פישר ע"ה, שנטמנה בבית החיים ממש בסמוך אליה. היתומות הרכות מסתובבות בין הקבר הטרי והמצבה הטריה ומדברות על אמא שיושבת ליד ה' בשמיים…
זו לצידה של זו, אך שנה מפרידה בין זמן קבורתם…
המשפחה המיוחדת הזו, בהנהגתה המרוממת וביכולת שלהם להכפיף את הלב ועולם הרגשות שלהם לרצון ה' יתברך – היא ספר מוסר בפני עצמו…
ואני? אני מוצאת עצמי חוזרת מהורהת וחושבת לעצמי:
מה בכל זאת אני, זאת שה' הטוב הפגיש אותי עם שני אירועים משמעותיים כל כך. אמורה לחשוב בעקבותם? לחשוב ולהתחזק…

אז ראשית זכיתי לחיזוק גדול. דברים שכתבה שרי פישר ע"ה עצמה. גיסתה שלחה אלי בתגובה לשבוע שעבר.
כמה מילים שהיא עצמה כתבה עוד לפני התגלות המחלה שלה, ויש בהם בשביל לתת כח לכולנו:

אנחנו לא רוצות ולא צריכות לעבור טלטלות בשביל לחזק אצלינו בפנים – בלב את האמונה הפשוטה הזו – יש לנו אבא אוהב, שמנהל את כל מהלך ומארג חיינו ושולט על כל הפרטים הקטנים והגדולים והעונג העצום הוא לחסות בצילו ולשמוע בקולו ולהשען עליו, לחוש בו ולהאמין ולהרגיש את השגחתו האוהבת והרחומה. ולדעת גם כשפחות מסתדר, ולא קל באיזה תחום, כשיש נסיון – אבא נתן אותו, האבא שמנהל את העולם בשלמות ההנהגה, והאבא הזה – הבורא – עושה הכל על הצד הכי טוב ששייך….

הכל בגזרת עליון: המתנות והקשיים, ההפתעות והשגרה, הנסיונות והחוויות, הכל כל, אבא שלנו הטוב והמיטיב, הרחום והחומל, המשגיח והמנהיג – הכל זה אבא שלנו!!! האבא שדואג לנו יותר ממה שאנו דואגים לעצמנו אוהב אותנו יותר ממה שאפשר לעלות בדעת ורוצה הכי בעולם שיהי לנו הכי טוב כדי להתעודד אפשר להסתכל בכל הגלויות שקדמו לגלות הזו, שלנו האחרונה,
טרם ביאת המשיח.למכות יש סוף זה מסתיים הקושי, באיזה שהוא שלב ורק נתאזר בסבלנות ונראה שהבעיה נפתרה (ולפעמים אפילו לא שמנו לב ולא זכרנו להודות)  והנקודה האחרונה שיכולה ללוות כל הזמן, אולי היום זה היום האחרון לגלותינו ותכף אנו נגאלים.
יתכן שהאסון,המחלה,הקושי, ההתמודדות הנסיון – הם האחרונים במסכת הקשיים שנגזרה עלינו ומעכשיו יהיה רק טוב ושמח וגאול, וניוושע במהרה בישועת עולמים.

ולי?
לי זה נותן כח בכאב הגדול שמלווה אותי
גם ובמחשבות המציפות בעקבות השמחה והכאב ששימשו בערבוביה.
לא יכולתי שלא לחשוב על כך שבעצם, כך בדיוק נראה העולם שלנו.
הערבוב המסעיר בין שמחה לעצב, בין אושר נשגב לכאב תהומי, בין אור גדול לחושך כבד –
כל כך דומים למציאות שלנו כאן בעולם: מציאות מעורבבת.
נכון ולא נכון. מזיק ונצרך. הרסני וחיוני. טוב ורע.

זה חדש? או שתמיד היה כך?
איני יודעת…
אבל נראה לי שבכל זאת העולם היום הרבה יותר 'מסובך'…
אתמול ישבתי בפגישה יחד עם מנהל וצוות חינוכי בכיר מאד של אחד הסמינרים החשובים. אני לא יכולה לתאר במילים את מה שהרגשתי… אבל יכלו לחתוך את המתח באוויר. דווקא בגלל שמדובר במוסד מופלא שגידל דורות של תלמידות שבנו בתים גדולים בישראל, דווקא בגלל עוצמות הצוות החינוכי ורוממותן – הן היו דרוכות וחרדות – מה הולך להיות כאן?
אתגרי השעה כל כך לא פשוטים.
הגבול בין מה ש'אין ברירה, חייבים להיות  שם' לבין 'איך אפשר להתיר כאלו דברים'
כל כך דק וחמקמק…
בחזור קיבלתי שיחת טלפון נואשת מעובדת הייטק.
"הצילו!" היא קוראת בקול גדול…
"אני לא יכולה לתאר לך איך החיים השתנו במחלקה מאז כניסת הAI לחיינו… אנשים כבר לא מְתַקְשְׁרִים… אין דו שיח, יש פרומפטים באויר…
אין בקשות אנושיות מאישה לרעותה. מסתדרים לבד עם הGPT… קורה כאן משהו… קומו ותעשו מעשה…"
ואני כותבת את הדברים ומתלבטת.
להשאיר את השורות? והרי הגבול בין 'לא לדעת על מה מדובר'
לבין 'לא להצליח לקבל ולהסכים לדברים' הוא דק ממש…
בשניה עוברים מכאן לשם…
יש בכלל מה לומר?

***

השבוע, פרשת יתרו, מעמד מתן תורה.
הרבה דובר וידובר על אותו מעמד גדול.
הרבה לימודים נלמדו ויילמדו לאורך הדורות.
רעיון ששמעתי אי אז מהרב טודרוס מילר בגיטסהד ומלווה אותי לאורך החיים, משמש לי כעוגן בסער הגדול. וכך היו דברין על המדרש המפורסם:
כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה צפור לא צווח עוף לא פרח שור לא געה אופנים לא עפו שרפים לא אמרו קדוש קדוש הים לא נזדעזע הבריות לא דברו אלא העולם שותק ומחריש ויצא הקול אנכי ה' אלקיך
(שמות רבא כ"ט ט)
מדוע, בעצם, העולם צריך לשתוק?
אני חושבת לעצמי: מה הייתי חושבת על אחראי ההגברה בבנייני האומה, אם היה מבקש מכל הנוכחים 'לא לדבר, לכבות פלאפונים וכו'…"?
זה היה ממש מוזר… ההגברה אמורה להיות מספיק עוצמתית כדי לגבור על הרעשים של כל הקהל…

ואם טכנאי ההגברה כך… אז ודאי וודאי שה' יתברך, זה שכוחו וגבורתו מלא עולם, שמאיר כברק חיצים ורעמים המפשטים בלב כל עקמימות – יכול לרדת אל ההר בברקים ורעמים ועשן כזה – שממילא לא נשמעים שום קולות אחרים…
אלא,
שההשתקה היא לימוד לדורות עבורינו:
תורה נמסרת ונלמדת – מתוך מצב של השתקת העולם.
כשאנחנו רוצים באמת לחיות חיי תורה ודעת ה' – אנחנו צריכים 'להשתיק' את העולם.
וזאת התשובה על  איך נתנהל בעולם מבלבל:
ראשית,
נכבה רעשי רקע.
נשתיק את העולם…
אמנם, לא הכל בידינו, אבל הרבה מאד כן.
אני זאת הבוחרת למי להאזין, היכן לקרוא, היכן לשוטט…
מי האנשים שאני קוראת או שומעת את דעותיהם.
אין ספק שככל שאני מזקקת את הקולות שסביב – קול ה' יישמע אצלי בלב בבהירות ובזכות גבוהה יותר…

יבוא יום, והלוואי ובקרוב ממש,
שהכל יהיה כל מבורר ובהיר שלא נבין בכלל איך התבלבלנו
ואשרינו שזכינו ל'ההוא יומא' שבזכות התורה הקדושה
שבעל פה ובכתב
ובזכות מעתיקי השמועה וגדולי ישראל המנחים דרכינו בשעת הסערה והבלבול
נזכה להגיע במהרה ל"אור חדש על ציון תאיר"

שבת שלום,
לאה