שלום כולן,
יש לי שאלה גדולה על העולם של היום.
אם המציאות היא כזאת שהAI מטיס את העבודה, מקצר משמעותית תהליכים, מפתח בדקה מה שפעם פותח בחודש וכו' וכו' וכו' אז למה אנחנו לא רואים הקלה בשטח?
פעם 'פמפמו' לנו שעובדי היי-טק חייבים להיות 9 שעות בעבודה, משום שעד ש'המח מתעורר' ונכנסים לעניין ומתחילים באמר לפתח – אי אפשר לעזוב הכל ולהמתין למחר.
כמובן, שכל הדבר הזה הוא לא נכון מיסודו. בעיני, המציאות הזאת היא "קונספירציה של אנשים שאין להם בשביל מה לחזור הביתה בצהרים:(" אני יודעת על הרבה עובדות מעולות שעבדו, מה שנקרא, 7X9 (או 6X9…) דהיינו קיבלו משימות כמו כל העובדים שעובדים 9 שעות, וביצעו אותם ב6 או 7 שעות. אבל בואו נשאיר את זה רגע בצד ונחזור לעצם העניין.
כי אם העבודה היום מתבצעת הרבה יותר מהר – אז למה לא משחררים את העובדות לנפשן בגמר המלאכה?
אלא, כנראה שזה לא העבודה שצריכה להיעשות, אלא… לא נעים לומר, עצת היצר לעבדות שצריכה להיעשות.
(וכן! אני מודעת לזה שמלא חברות חושבות שאני טועה טעות גמורה, וברגע שיש זירוז תהליכים בAI אז יש פסגות אחרות שצריך לכבוש וכו' וכו' אבל אני מחזיקה בדעתי שהא גופא… ככה היצר עובד על כולנו בעיניים:)
האמת, הדבר הזה הוא לא חדש. זה לא איזה המצאה של העת החדשה. הנה פרעה הרשע היה זה שהפך את העבדות לשיטה. לשיטה להרחקת העם מאלוקיו:
"תכבד העבודה על האנשים"
כן היא עצת היצר הרע ממש על בני האדם… אחת ממתחבולות היצר הרע ועורמתו להכביד העבודה בתמידות על ליבות בני אדם עד שלא ישאר להם רווח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים (מסילת ישרים)
ילקוט שמעוני:
ולא שמעו אל משה מקוצר רוח, וכ יש לך אדם שנתבשר בשורה ואינו שמח? נולד לך בן זכר, רבך מוציאך לחירות ואינו שמח?.. אלא שהיה קשה בעינהם לפרוש מעבודה זרה.
מביא על כך הרב מרדכי מילר זצ"ל (שיעור ליום השבת) שהלחץ והעבודה הקשה מטרתם היא לגרום לאנשים לא להתבונן… לא לשים אל לב… לחיות חיי מרוצה ובהילות בלי עצירה להעמיק ולבחון לעומקן של דברים.
אי שימת לב – בשורשה היא עבודה זרה!
במרוצת חיי השגרה היום יומיים דואג היצר הרע שלא יהיה לנו פנאי ולא שלוות הנפש לאותה התבוננות מעמיקה שבלעדיה חיינו אינם חיים. הוא גוזל מאיתנו את התנאים המאפשרים להגיע אל האמת, אל המקור שממנו נובעים חיינו. אנו שקועים בפרטים והתוכנית המלאה נעלמת ממבטינו, אנו עסוקים בחלקים במקום בשלם…

כשאני כותבת את זה, אני לא יכולה שלא להיזכר בביקור המרגש שהיה לי לפני כחודש בגיטסהד. זכיתי לבקר אצל הרבנית שתחיה לאורך ימים טובים… ישובה היתה על כורסא בסלון החמים כמו מלכה בארמון. הפנים הזוהרות שלה קרנו בדיוק כמו שזכרתיה מאי אז. הראש צלול לגמרי למרות כמעט מאה שנות חיים…. והשיחה איתה נעימה ומענגת – כשהיא מפליגה לתיאורים מרטיטים… על ראשית הקשר בין רבי מילר ל'רבי דסלר'… על שיעורי רבי מילר בסמינר ולבי הישיבות… ועל הפערים בין הדור הזה לימים ההם.
לא. לא סיפרתי לה על עומק הגלות והצער שלנו.
גם לא כאשר היא תיארה לי איך רבי מילר מעולם לא הבין איך אישה יכולה לצאת לעבוד.
אני יודעת שלא אצליח להעביר את המנגינה הזו… אבל כן… שמעו על הערגה היתה שזורה במילים איך המנגינה הזאת ליוותה אותה לאורך ימיה…
Breakfast, lunch, tea, supper…
השיעורים, התלמידים, הילדים, המשפחה…
איך? איך אישה יכולה לעבוד מחוץ לבית?

אז כן. אנחנו יודעות מצוין איך אישה יכולה לעבוד מחוץ לבית.
היא יכולה משום שזה מה שבורא עולם רוצה מאיתנו בדור הזה!
ואנחנו עושות את זה. במסירות ובמסירות נפש…
אבל… בואו לא ניתן לייצר להשתלט לנו על הכל
רק 'לא לשים לב' זה לא פספוס של משהו קל, זאת החמצה של יסוד ושורש החיים
גם בחיים כאלו,
בדור כזה
שכולנו שקועים עד צוואר בעבודת פרך-
נדאג תמיד לא לשקוע בטיט ובחומר
בואו נשאיר את הלב אצלנו
את הלב, ואת שימת הלב
את הזמן לעצירה ולהפוגה…
כי אחרי הכל
אנחנו אלו שבזכותינו אמורים להיגאל….

שבת שלום
שבת של מנוחה המרחיבה את הדעת
ונותנת כח לשבוע כולו…

לאה