גלות מצרים הייתה שונה מכל הגלויות שהיו אחריה באופן מהותי, וכך מבאר ה"נתיבות שלום" את מהות השוני:
"וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי. בספרים הקדושים עמדו על הדגשת הלשון אשר מצרים מעבידים אותם ולא אמר עובדים אתם. ויש לבאר זאת על פי מה שנתבאר ענינה המיוחד של גלות מצרים, דהנה בהגדה אנו אומרים ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. ומקשים בזה, מה המעליותא בכך שלמצרים איננו משועבדים, הרי גם עתה אנו משועבדים בד' הגלויות בבל מדי יון ואדום, ומהי השמחה על כך שאיננו משועבדים לפרעה במצרים. אכן הביאור בזה שלא הרי גלות מצרים כשאר הגלויות, שבגלות מצרים היינו משועבדים , כלומר שעבוד מוחלט בגוף וברוח, לא רק בגופם היו עבדים לעשות עבודתם, אלא גם בנפשם ברוחם ובנשמתם היו משועבדים ותלויים בהם כעיני עבדים אל יד אדוניהם ושעבוד זה לא סר מהם אף כשאיש מהמצריים לא ראה ושמע אותם. גם אז היו משועבדים לפרעה במצרים. וזה המיוחד בגלות מצרים שנקראת בית עבדים. מה שאין כן בשאר הגלויות איננו משועבדים לגויים אלא שבפועל הם מושלים עלינו מפני שהם חזקים מאיתנו. וזהו השבח שאנו אומרים ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים וכו' משועבדים היינו לפרעה במצרים , שהיינו משועבדים להם לגמרי בכל מהותנו, אבל עתה אם כי בגלות אנחנו אבל איננו משועבדים להם".
גלות מצריים לא הייתה אושוויץ כמו שאנחנו מדמיינים אותה. היא הייתה דומה יותר לכת. היהודים במצרים היו משועבדים למצרים מרצונם. זה לא היה רק שבי פיזי, אלא גם שבי נפשי ורוחני. עמ"י סבלו מהתעללות קשה אבל לא הכירו בסבל שהם עברו. המצרים כישפו אותם בכשפיהם ועיוורו אותם מלראות את המציאות האמיתית שבה הם חיים. זאת גלות שנקראת "הסתרה שבתוך הסתרה". כאשר מבינים את זה, אפשר להבין את כל המהלך של יציאת מצרים.
במשך 210 שנים הם אפילו לא התפללו להקב"ה שיוציא אותם ממצרים כי הם חשבו שטוב להם שם, אבל בכל אופן אחרי 210 שנה הם נאנחו להקב"ה מהעבודה הקשה. זאת אומרת הם עדיין לא ידעו לקרוא לסבל שלהם בשם, אבל הרגישו שאזל כוחם. "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקים מִן הָעֲבֹדָה". הקב"ה שמע את שוועתם ורצה לגאול אותם, אבל כדי לגאול אותם היה צריך ראשית להוציא אותם מההסתרה הראשונה. לגרום להם להפסיק להאמין בכשפים שמצרים מכשפים אותם ושירצו לצאת ממצרים. כדי לשבור את הכישוף הזה הקב"ה מביא על המצרים את עשרת המכות. הרי בשביל להוציא את היהודים ממצרים היה מספיק מכת בכורות, אבל כדי לשבור את האמון שעם ישראל נותנים במצרים היה צורך להביא על המצרים מכה אחרי מכה. רק לאחר מכת חושך שואל הקב"ה את עם ישראל אם הם רוצים כעת לצאת ממצרים לאחר שחזו בכל המכות הקשות שהכה ה' את המצרים, ועדיין 80 אחוז מעדיפים להישאר במצרים ומתים במכת חושך!
זה נשמע הזוי! אבל כאשר חושבים גם על כתות בני ימינו קל יותר להבין את זה. קשה מאד לחלץ אנשים ששבויים בתוך כת, כי הם נתונים לשליטתם המוחלטת של ראשי הכת ונותנים בהם אמון מלא. הם לא רוצים לצאת משם למרות שהם סובלים מהתעללות מתמשכת! הם חושבים שטוב להם שם למרות שהם סובלים משעבוד מוחלט.
גם אנחנו היום נמצאים בגלות שהיא בבחינת "הסתרה שבתוך הסתרה". מצד אחד הדור שלנו הוא דור של שפע שלא היה כמוהו מימות עולם. התנאים החומריים שבהם אנחנו חיים טובים מאי פעם. רמת החיים רק הולכת ועולה. אבל מצד שני המחקרים מראים שבמקביל גם אחוז הבעיות הנפשיות והדכאונות הולך ועולה… ולכאורה היינו מצפים שיקרה להיפך.
מהו ההסבר לתופעה זו?
ההסבר לכך הוא שהחיים המודרניים  משעבדים אותנו בלי סוף בלי שנהיה מודעים לשעבוד הזה. ככל שרמת החיים עולה אנחנו נעשים תלויים בעוד ועוד פרטים חומריים. אנחנו לא מודעים למחיר הנפשי הגבוה שאנחנו משלמים על כל עליה נוספת ברמת החיים החומרית. אנחנו משתעבדים ו"מתמכרים" לטלפון ולמייל, לעבודה ולקניות, לאופנה המתחלפת חודשים לבקרים ולחדשות שניתן להתעדכן בהן כל הזמן. הבית שלנו מלא וגדוש ועמוס במיליוני פרטים ידידותיים שאמורים להקל עלינו את החיים ולהנות אותנו, אבל הם גם מכבידים מאד על הנפש, מעמיסים עליה ומתישים אותה. כל אותם פרטים דורשים תחזוקה מתמדת וגם תחלופה מתמדת. כל הזמן צריך לקנות ולהתחדש ולהתעדכן, והמרוץ הזה לא מסתיים אף פעם…אין לנו רגע של שקט ומנוחה לנפש. רק בשבת כמו במצרים אנחנו יכולים לנוח יום אחד ולחזור קצת לשפיות הדעת.
אז מה יש לנו לעשות בקשר לזה?
הרי זה הדור שנולדנו אליו. אנחנו לא יכולות לחזור אחורה ולחיות את החיים הפשוטים והשלווים שהסבתות שלנו חיו… הקב"ה הניח אותנו בדור הזה עם ההתמודדויות והנסיונות שלו.
עלינו להבין קודם כל את מהות הגלות בדור שלנו. אנחנו עדיין בגלות אבל זאת גלות של נפש שהיא בלתי נראית. גלות שהיא הסתרה שבתוך הסתרה וזה חלק מהקושי שלה. צריך להבין שאם אנחנו מרגישות שקשה לנו למרות שלכאורה נראה שיש לנו כל טוב, הסיבה היא כי הגלות שלנו היא בנפש והיא לא גלויה לעין. הנפש באמת צריכה עזרה בדור הזה. עצם ההבנה של מהות ההתמודדות כבר מקלה עליה.
דבר שני, כמו בגלות מצרים שום אנחה שלנו לא הולכת לאיבוד, אלא מקרבת את הגאולה הן הפרטית והן הכללית. הקב"ה מחכה שנפנה אליו. שנתפלל אליו שיאיר את עינינו ויראה לנו איפה בכל זאת יש לנו בחירה בתוך ההסתרה הזאת. שלא נשעבד את עצמנו יותר ממה שאנחנו מוכרחות. שנצא מהתמכרויות שמזיקות לנו. שגם אם אין לנו אפשרות לצאת מהמרוץ שבו אנחנו נתונות, לפחות נאט את הקצב שלו.
בצורה כזאת נוכל להיות מוכנות ליום הזה שקרב ובא שבו הקב"ה יבוא וישאל כל אחת מאיתנו: "האם את רוצה ומוכנה לעזוב את כל חיי החומר הנוחים, וללכת אחרי כדי להיגאל?". ואנחנו נהיה מאותם עשרים אחוז שיענו: "כן!!!"
שנזכה הלוואי בקרוב לגאולה העתידה "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז', ט"ו).

משפט שכדאי לזכור: גלות הנפש היא בלתי נראית.