לו היינו זוכות להבין את דברי התורה הקדושה והמתוקה לעומקם, ודאי לא היה לנו משפט כזה של 'אחת הפרשות היפות'… היינו זוכות להבין את העומק של כל פרשה ופרשה ומבינות איך כל תג משיב נפש בפני עצמו.

למרות דלות השגותינו, אנחנו זוכות, לפחות בחלק מהפרשות, להבנת הלב ולהרחבת הדעת. אין ספק שפרשת בא היא אחת הפרשות שהן מתנות לאמונה היהודית ולהוויה שלנו כעם.

מאז ששמעתי את הביאור הנפלא על הפסוק אותו עונה משה רבינו ע"ה לפרעה הרשע, יש לי משיכה מיוחדת אליו. וההוכחה, שכאשר באתי לכתוב את הדברים היום – סקרתי וראיתי שכתבתי עליו כבר פעמיים. בתשע"ט ובתש"פ.

ובכל זאת, ההארה שהיתה לי מחידוד הדברים השנה, מצדיקה, לענ"ד, עוד לימוד משותף של הפסוק.

פרעה פונה למשה ואהרון ומביע הסכמה שיישלחו נציגים לעבוד את ה':

"ויאמר אליהם לכו עבדו את ה' אלוקיכם מי ומי ההולכים" (שמות י', ח')

עונה לו משה רבינו:

"… בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותנו בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' הוא לנו" (שם ט')

וכפי שלמדנו אז, יש כאן יסוד עצום בעניין עבודת ה' בעם ישראל – עבודה עוטפת מכל הכיוונים, לא רק שליחת נציגות נבחרת.

אבל ברשותכן, היום אני רוצה להתעכב שוב על המילה "חג ה' הוא לנו".

כי מה שביארנו עד עתה שעבודת ה' עוטפת את כל ההוויה, זה רק החלק הראשון של העניין. החלק המהותי זה הנקודה סביבה סובב ו'חג' כל המעגל הזה.

וזאת בשורת 'החגיגה' בעם ישראל.

כשבורא עולם הוא היושב במרכז ההוויה,

כשהחיים כולם סובבים סביבו, יונקים ממנו, שואפים אליו ודבוקים בו-

זאת התמצית המושלמת של 'חג'.

החיים מזמנים לנו מהמורות, קשיים, נסיונות לא פשוטים, רגעי צער וכאב…

מהו המזור לכל זה?

הבהירות באחדותו של הבורא יתברך

חיזוק הידיעה שהוא מקור הכל, סיבת הכל ותכלית הכל.

כשאומרים 'אין שמחה כהתרת הספקות' מתכוונים גם לזה.

הבלבול וחוסר הידיעה זה מקור העצב בעולם.

תכננתי לא לכתוב הפעם כלום על אפרים, אבל בכל זאת מרגיש לי כל כך קשור שאני לא מצליחה להתאפק….

בתקופה האחרונה הוא היה אומר לי המון פעמים "אמא, אין צער בעולם" שוב ושוב הוא היה חוזר על זה… ובאמת, בשבת שהיינו במירון נזכרתי במשפט ההוא, כשהגיעו רגעים בהם מעיין של דמעות איים להתפרץ. חשבתי אז לעצמי שכשאני חושבת על אפרים או על הקדוש ברוך הוא – אני מצליחה מצויין לשמור על עצמי ולשמוח עם השבת. ומתי בכל זאת הצער נכנס ללב? כשאני חושבת על עצמי…

ככל שהבהירות סביב המציאות האלוקית גבוהה יותר, עוצמת הצער והעצב נחלשת.

תקופות הרגלים, הזמנים בהם עם ישראל כולו זונח הכל ומתאסף סביב ה' במקדש – הם הזמנים הכי שמחים במעגל השנה, משום שהבהירות במציאות האלוקית מתעצמת כל כך.

משם אנחנו מנסים לשאוב את השמחה שתלווה אותנו בכל אחד מימות השנה האחרים,

וביותר ברגעים של קושי…

כמו שאומר החזון אי"ש: "אין צער בעולם כלל למי שזכה לראות את אור האורות של האמת"

כשאנחנו מכוונות את ליבנו וכל מגמתינו לה' יתברך לבדו – הכל הרבה יותר קל, הרבה יותר מואר, הרבה יותר שמח.

זאת עבודת חיים, וכולנו יודעות עד כמה היא מורכבת… אבל היא אפשרית. בעצם העובדה שה' הטוב בחר בנו להיות לו לעם ופתח בפנינו שבעה רקיעים – הוא נטע בנו את הכח להיות מאלו הזוכים לראות את אור האורות של האמת.

****

ואפשר עוד מילה קטנה על 'בנערינו ובזקננו'?

לא מצאתי את זה בכתובים, ואני לא באה לומר שזה ביאור הפסוק, אבל כן בגדר הרגשה:

הרבה שאלו אותנו, אחרי הפרסום של אחותי (איתה אני צריכה לבוא חשבון:) "מאיפה היה את הכח". איך היה לבעלי שליט"א את הכח להוביל אותנו לכזאת שבת מרוממת? להודיע מיד שיוצאים לציון… להקפיד על זמירות שבת… לארח את כולם?

וזאת התשובה שלו:

לסבו של בעלי, הרב חיים אלימלך זלצר זצ"ל מהעיר העתיקה, קרה אסון נורא בצעירותו. אשת נעוריו נפטרה לפתע פתאום בעת לידת בנם הבכור…

האסון קרה בשבת קודש והאלמן הצעיר נאזר בגבורה והודיע שהיום שבת ולכן אין מקום לאבל ולצער. בעלי גדל על ברכי הסיפור הזה ובשעה הקשה שלנו, מיד עלה בליבו הסיפור והכח שאותו סב צדיק הוריד לבניו ועמד בשעת הנסיון האישי שלנו.

ואולי זה מה שכתוב 'בנערינו ובזקננו',

עבודת ה' שלנו היא עבודת דורות.

לקבל במסורה מזקננו, דרך ה' וכוחות לעבודה,

ולהוריש הלאה לבנינו הלאה.

כל אחת מאיתנו המתגברת ועומדת בנסיון,

בכל נסיון באשר הוא,

זוכה ומורידה לעולם כולו כח של חיזוק והתקרבות לבורא!

והלואי ונזכה במהרה לימים בהם יעשה הקדוש ברוך הוא מחול לצדיקים

וכולנו נחוש עם כל רמ"ח ושס"ה את ה'נגילה ונשמחה בו'

מאחלת לכולנו שנזכה לשבת של נועם הנשמות,

ענג הרוחות ועדן הנפשות

ולהתעדן באהבת הבורא יתברך וביראתו,

שבת שלום,

לאה