מה הדבר הכי מרגיע שיש לנו במרוץ האינסופי אל הפרנסה?
את זה כולנו יודעות להגיד גם מתוך שינה: העובדה שהפרנסה היא לא באמת בידים שלנו…
השאלה היא האם אנחנו 'מדקלמות' את זה מתוך שינה, כי אנחנו פשוט … ישנות
או בגלל שזכינו והאמת המתוקה הזאת זורמת בעורקינו…
אז הנה אנחנו כאן,
בתזכורת שנתית יפה כל כך
על פרשת המן וכל מה שהיא מסמלת עבורינו,
לכל יהודי באשר הוא,
לכל מי שמקדיש חייו לתורה,
לכל מי שקובע במסירות עיתים לתורה
ולכל הנשים והבנות הצדקניות הנוטלות על עצמן עול פרנסה למען הרבות תורה בישראל….
וטעם לומר פרשת המן, כדי שיאמין שכל מזונותיו באים בהשגחה פרטית, וכדכתיב:
"המרבה לא המעיט והממעיט לא החסיר" (שמות ט"ז י"ח)
להורות שאין ריבוי ההשתדלות מועיל מאומה כדאיתא בירושלמי ברכות:
כל האומר פרשת המן, מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו.
(המשנה ברורה סימן א ס”ק יג)
וכמובן, שלימוד וחיזוק פרשיות האמונה, יש בכוחם להקרין ולחזק עבורינו את היומיום כולו…
כי אחרי הכל, לפני הכל, ובתוך כל רגע ורגע –
אין שום דבר שיכול להחזיק אותנו מלבד האמונה החזקה והרותחת בה' יתברך,
באהבתו הגדולה אלינו,
ובידיעה הברורה שיום יבוא – והוא ישוב ויגאלינו במהרה…
מצרפת לכן כמה מילות אמונה של חברה מנוה יעקב
ומתפללת יחד אתכן
לשבת של מנוחה שלמה,
ולגאולה במהרה בימינו אמן ואמן,
לאה
אנחנו יושבים לסעודת שבת עם שני נערים ממכינה קדם צבאית שבאו לחוות שבת חרדית לראשונה בחייהם, ואז מתחילים להשמע קולות עמומים מבחוץ.
טרטור מסוקים, נפץ יריות, יללות אמבולנס…
בעלי ואני מחליפים מבטים, מכיוון שהדירה שלנו צופה בקו ראשון לכוון המחסום, כבר יצא לנו לשמוע קולות מהסוג הזה בעבר. באופן טבעי שייכנו את הרעש לאירוע בטחוני צבאי כלשהו באזור הכפרים הסמוכים למחסום. והתפללנו בשקט שלא אירע אסון.
בתוך הבית המשיכה להתנהל סעודת שבת מוארת ורגועה, רק במטבח בעלי לחש לי – זה נשמע הפעם משהו אחר . קרוב יותר, חמור יותר. שבת היא מלזעוק… השם ישמור.
בשבת בבוקר ירדו לרחוב שלנו מתפללים מהאזור העליון של השכונה,בו ארע הטבח, ואיתם הידיעות המחרידות.
פיגוע. פה בנוה יעקב. הרוגים.
ושבת היא מלזעוק, והלב מסרב להאמין על כל כך הרבה אנשים ומשפחות שהפכה שבתם ליגון ואנחה. הסידור רועד בידיים
"ישמחו במלכותך שומרי שבת.." עוצרים בכח דמעות …
שבת בצהרים הילדות רוצות לצאת לתהילים. אני מכינה בבית משחקים וממתקים ומגיפה בפחד את הדלתות והחלונות, מחוץ שכלה חרב, ובלב אימה
עם צאת הכוכבים הכל צף ועולה, העדויות המזעזעות שנלחשו מפה לאוזן הופכות לעובדות מוגמרות וקורעות לב, התקווה ממלאה שהשמועות לא הגיעו להורים שלנו לפני שנספיק להתקשר ולהרגיע…
ואיך אפשר להרגיע מישהו, כשברגעים אלו מתארגנת הלוויה אחר הלוויה, והלב היהודי שידע כל כך הרבה שכול מדמם שוב בכאב על יהודים שנרצחו בשנאה רק משום שהם יהודים.
והלילה הוא לילה של בכי וצער, שם אחר שם נחשף, מאחורי כל שם משפחה שאבדה את היקר מכל, קרבנות שמצטרפים לדורות של מות קדושים, צדיק השם כי אמת עשית ואנחנו הרשענו…. לילה של חשבון נפש והודעות קוליות בקו השכונתי על הלוויה, ועוד אחת, ועוד….
ויום למחרת , ברחובות עמוסי מודעות אבל וניידות תקשורת, אני שוב מובילה את הילד שלי בן שלוש לחיידר. לתוך רחוב הדמים , בסמוך למקום האבלים שבה יושבת משפחתו של אשר נתן מוראלי הי"ד,
ובתוך הכאב שזועק מכל אבן ופינה, ילדים קטנים מתאספים כדי להתפלל, לנשק את הציצית ולקרוא עם הגננת "מצוות השם ברה מאירת עיניים", וללמוד פרשת שבוע,
חזקים ונצחיים מכל הקמים עלינו לרעה.
בשבוע שבו יצאנו מגלות מצרים לגאולה, התפילה עולה מאליה ….
בבקשה אבא תזכה אותנו שהשבוע הזה שהחל בחשכת גלות – יסתיים בגאולה,
ונזכה לאמר לפניך שירה חדשה כשיקיצו שוכני עפר.
