שלום יקרות,
מניחה שכשתקראנה את המילים הללו, המגזינים של 'דף הבית' כבר ישכנו אחר כבוד במדפי דואר ישראל, מוכנים להפצה בתיבות הדואר שלכן (ולמי שלא מקבלת… מומלץ בחום להתחיל להירשם כשותפה וליהנות ממגזין שלא פעם ולא פעמיים שמעתי עליו, שהוא לא רק מרתק, אלא גם 'הכי איכותי במגזר'!) ואני מעידה על עצמי שלמרות שסגרתי את הד"ש שלי לפני כך וכך ימים, עדיין משהו לא 'ישב לי' במאת האחוזים.
מה לא ישב?
איכשהו יצא לי לכתוב על האושר שביהדות.
אני כמובן עומדת מאחורי כל מילה שנכתבה שם… אבל עדיין היתה לי תחושה מסוימת של תהייה.
אמנם היהדות היא הדבר הכי נפלא שיש, וההליכה והחיבור להקב"ה זה האושר האמיתי והמושלם.
ועדיין… ביננו… לא תמיד הכל כל מאושר.
יש רגעים קשים.
יש רגעים של עצב… של קושי… של כאב… של חיבוטי נפש…
אז איפה אנחנו, על הרצף שבין אושר לצער?
ואז פתחתי את הפרשה,
והמילים רקדו מולי מתוך החומש:
"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב… ושמי ה' לא נודעתי להם" (שמות ו,' ג')
רש"י: לא ניכרתי אליהם במידה אמיתית שלי… שהרי הבטחתים ולא קיימתי
אני מנסה להבין את מה שכתוב פה.
האבות הקדושים קבלו הבטחה מהקב"ה, דרגת בהירות גבוהה כזאת – שהנה, גאולה עומדת להתרחש.
דור הולך ודור בא… וההבטחה לא מתקיימת.
"לא ניכרתי עליהם במידה האמיתית שלי", זה לא שהם ראו מול העיניים צ'ק עם תאריך מאוחר וערבות של נגיד בנק ישראל.
זה אומר שעל פניו הם לא ראו את קיום ההבטחה.
לא ניכרתי עליהם במידה האמיתית שלי… שהרי הבטחתים ולא קיימתי!
לא יודעת אם אני מצליחה להעביר את התחושה שלי בעקבות הדברים… אבל שימו לב כמה זה מדהים.
הפסוק אומר בפירוש שהיה זמן שהיה נראה ש… הבטחתו של ה' יתברך לא מתקיימת:(
היש כאב גדול מזה? היש דכדוך ועצב קשה מזה?
את הרעיון בד"ש כתבתי, מתוך המילים 'יתגדל ויתקדש שמיא רבא' והוא דיבר על האושר שבמציאות האלוקית האין-סופית. היום התבאר (ובעיקר התבהר) לי מימד נוסף לאור היהדות:
מימד הבהירות!
מימד האמת!
כמו שאומר החזו"א זצוק"ל (אגרות חזון איש א' ל"ו):
"אין עצב בעולם למי שמכיר אור האורות של האמת"
זאת אומרת שראיית אור האורות של האמת – מציפה אותנו בשמחה פנימית אמיתית.
עוד סיבה מדוע היהדות היא דבר שמשרה עלינו שמחה מעצם מהותה…
והנה… האבות הקדושים, אבי אבות האמונה ודרגות הקדושה והחיבור-
היה להם בחינה מסויימת של: "לא ניכרתי עליהם במידה האמיתית שלי"…
לא יודעת מה זה עושה לכן… אבל לי זה עושה טוב…
ההליכה שלנו בדרכי ה' לא מותנית בהרגשת הלב שלנו של הסיפוק,
תחושת ההבנה, וההזדהות העצמית שלנו עם המציאות האלוקית.
נכון שהמון פעמים אנחנו מרגישים את אור האמת! את היופי והאושר!
אבל זה לא הכל… גדלותו של ה' יתברך היא אפילו נשגבה יותר מאותם רגשות עמוקים…
לדעת שיש משהו גבוה יותר. נעלה יותר. מרומם אפילו למעלה מהשגות אור האמת שלנו!
וכאן אומר לנו רבי ירוחם ממיר רעיון נפלא:
אמונה בהקב"ה זה להאמין דווקא במקום בו "לא ניכרתי עליהם במידתי האמיתית"!
ואחרי שמגיעים לדרגת האמונה הזאת, או אז מגיע זמן קיום ההבטחה!
כשאנחנו יודעים תמיד שהגאולה מגיע אחרי הגלות,
זה בדיוק כך:
אם לא הגלות והכאב, והאמונה והדבקות מתוך המצב הזה, אי אפשר להגיע לגאולה…
הגאולה לא היתה מתרחשת אם לא שעם ישראל הוכיחו דבקות ואמונה בבורא גם מתוך הגלות וההסתר.
בעומק הדחק והגלות הם כבר "הידקו חגורות" לקראת ההמראה…
היו במצב של 'מתניכם חגורים' אפילו שלא היה נראה שיש כאן גאולה.
וזה לימוד עצום לכולנו:
רגעים של שבר וקושי, זה לא איזה 'תקלה טכנית' או 'באג'.
זה דרך ה' לנהל את העולם במצב שנראה שהכל חשוך.
יש לנו את ההזדמנות להראות את החיבור שלנו, האמונה, האהבה והקרבה
גם בתוך ההסתרה!!!
מאחלת לכולנו יציאה מכל מיצר שיש…
שבת שלום,
שבת של מנוחת אמת ואמונה…
לאה
