שלום כולן
מה באמת קרה בפרשה הזאת, שמכל הפרשות דווקא היא פרשה 'סתומה'?
רש"י הקד' אומר: "למה פרשה זו סתומה? לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם. ד"א שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו"
עכשיו זה מסתדר לכן?
לי לא ממש…
משום שלכאורה פרשיות הגלות הם עדיין לא עכשיו. תינוקות עדיין לא מושלכים ליאור, נוגשים עדיין לא מצליפים על גבם של עם ישראל, והצעקה עדיין לא עולה לרקיע…
על פניו נראה שהמצב עדיין 'יציב', יוסף עוד שולט במצריים וה'פה' של פרעה, עדיין ב'פה רך', לא עבר ל'פרך'.
נראה שהכוונה היא שהפרשה הזאת היא נקודת הציון לתחילתה הכואבת של הגלות. הזרעים הראשונים של לענת הפורענות מוטמנים עכשיו באדמה. פטירת יעקב אבינו מסמלת 'יציאת צדיק שעושה רושם', שמסמנת תחילת תקופה. תחילת תקופת הגלות הכואבת…
מעניין להבין, מה הדבר ב'פטירת יעקב אבינו' שהתחיל עם הגלות…
***
היום אנחנו נכנסות לשלושה ימים בעלי סגוליות מיוחדת:
ח' טבת: יום בו נפשט עזרא הסופר
ט' טבת: יום בו תורגמה התורה ליוונית
י' טבת: היום בו הוחל המצור על ירושלים.
בשבת, אם חלילה לא נזכה ותבוא עד אז הגאולה, ניכנס לשבת קדש – מתוך צום.
צום ביום שישי, ערב שבת, זה אירוע חריג בהחלט.
מביא החתם סופר זצ"ל יסוד מופלא, בבארו את דברי האבודרהם שאומר שעשרה בטבת זהו הצום היחיד שאפילו לו היה חל כולו בשבת – היינו צמים גם בעצם השבת: 'בכל דור ודור כשמגיע עשרה בטבת, בו החל למעלה משפט החורבן, יושבים בית דין של מעלה וגוזרים על החורבן שבכל שנה, ולכן בתשעה באב לא מתענים בשבת, כי זה רק צער על לשעבר, אבל עשרה בטבת זהו לבטל את הצרה שלא תבוא עלינו, ולכן מתענים בשבת כדין תענית חלום, למנוע הצרה שלא תבוא. זה עונג בשבילו ודוחה שבת'.
לכאורה נראה ששלושת האירועים שאירעו בין ח'-י' טבת הם שונים, אבל החת"ס במאמרו משלב לנו אותה זה בזה.
עזרא הסופר היה מי שעמד על כך שהתורה לא תתורגם ליוונית.
אחר פטירתו – העם לא ספדו לא מספיק – משום ש'רצו לדבר אשדודית'
במילים אחרות – רוחות זרות כבר החלו לנשוב בעם… העיק עליהם ה'שמירה הגדולה' של עזרא הסופר, הם רצו קצת יותר פתיחות…
האם זה הוביל למשהו דרסטי? לא בעניים שלנו…
אבל החת"ס מאיר את עיננו, שתרגום התורה ליוונית שהיה מאה שנים אחר כך – היה תוצאה של העובדה שהעם לא ספד די את עזרא הסופר!
למי עוד לא ספדו כראוי?
ללוי!
לוי היה בנו האחרון של יעקב אבינו, אבל את עיקר המספד-הקדישו העם ליוסף.
יש כאן משהו עמוק ועדין.
וגם קצת מפחיד…
העם לא חש מספיק בצערו של פטירת לוי…
היה נראה לו אולי יש כאן שבט קצת מוזר… קצת 'אדוק מידי'…
וזוהי תחילתה של גלות!
****
ליום עשרה בטבת יש כח סגולי מיוחד, לעורר את הגאולה.
מה מיוחד בעשרה בטבת שיש בו את הכח לעורר את הגאולה?
העובדה שהוא נקודת ה'ראשית' של הגלות. מכאן הכל התחיל…
עוד לא היו הצרות הגדולות, הייסורים, שרפות בית המקדש, הרעב והסבל
אבל התחיל המצור!
בדיוק כמו שהגלות מתחילה עם פטירתו של יעקב, לאו דווקא משהו דרמטי – אבל יסודי מאד לעניין גלות וגאולה.
אט אט מתחילות לבצבץ 'שיתופי פעולה' בין פרעה לבני ישראל. לא, לא בין שבט לוי שעמד איתן… אבל היו עוד שבטים שאמרו "למה לא?" ובואו ננסה להתגמש עם פרעה…
הרגעים האלו הם אלו המסמלים את תחילת הגלות!
גלות לא מתחילה בהשלכה ליאור… גלות מתחילה בנקודה הזאת של 'עזיבת יעקב אבינו'..
גלות היא כאשר אין מספיק מספד על פטירת עזרא הסופר,
גלות היא ברגע שהתורה מתורגמת ליוונית…
***
ליום הזה של התחלה, יש סגוליות גדולה – ביום הזה נוכל לעורר רחמי שמים ולהפוך מגלות לגאולה.
איך נזכה לזה?
ידוע שהגלות יכולה להגיע 'בעיתה' או 'אחישנה'
מה משמעות 'אחישנה'?
אומר המדרש "אמר הקב"ה אם אני מניח את עם ישראל כמות שהם יהיו נבלעים בין האומות, אלא הריני משתף שמי הגדול בינהם והם חיים"
מאחר ויש גבול. יש "קץ שם לחושך" – דהיינו, הקב"ה מגביל את עוצמת 'חילול ה' שיכולה להיות בעולם. וזאת היא ההבטחה שאכן עם ישראל ייגאלו, משום ששם ה' נקרא עליהם, אם כך, ככל שאנחנו 'נניף את דגל שם ה' מעלינו' כך נקדים את בא הגאולה.
'בזכות נשים צדקניות נגאלו' – נשים ובנות היודעות שמפתחות הגאולה אצלינו,
ומבינות את משמעות גאולה – היכולת להישאר מזוקקות גם בנקודות עדינות-
והלוואי ונזכה שאכן יהפול חנו בורא עולם את היגון לשמחה
ונזכה כבר השבת הזאת לשבת של גאולה.
שבת שלום
לאה
