שלום כולן,

מי לא יודעת 'לדקלם' את הרש"י הקדוש על המילים:

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" (בראשית כ"ח: א'):

"לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה אלא מגיד שיציאת הצדיק מן המקום עושה רושם"

אבל, למרות ששוב ושוב חזרנו על המילים הללו, לא תמיד נעצרנו לחשוב שניה שבעצם, גם האבות הקדושים אברהם ויצחק, יצאו ממקום מושבם. אז מדוע דווקא עכשיו רש"י מאיר את עיננו בכך ש"יציאת צדיק מן העיר עושה רושם"?

כמה טוב שגדולי עולם טרחו לכתוב עבורנו מאוצרות רוחם, (גם) כדי להורות לנו דרך לימים שיבואו, שימו לב לדברים הנפלאים של ה"כלי יקר":

לומר שדוקא יציאתו של יעקב עשה רושם, אבל לא יציאת אברהם ויצחק לפי שהמה הלכו עם כל בני ביתם ולא נשאר במקום שום צדיק. על כן, לא עשו רושם ביציאתם, כי הרשעים שנשארו שמה אינן מקפידין על יציאת הצדיקים, ואדרבה הם שמחים בצאתם מהם לפי שאינן הולכים בדרכיהם, והם לשיכים בעיניהם ולצנינים בצידיהם והם מריבים עמהם עבור מעשיהם, אבל ההולך ממקום שצדיקים מצויים שם אז יציאתו עושה רושם כי הצדיקים שנשארו קשה עליהם פרידתם כי דעתם נוחה ממנו.

כולנו יצורים חברתיים, ואנחנו חיות במציאות של סינרגיה סביבתית. משפיעות על אלו שבמעגלים המשיקים לנו וגם מושפעות, במידה זו או אחרת.

יש המון סוגי אנשים, אפילו לכיפה השחורה יש גוונים רבים כל כך. והנה לנו עוד כלי אבחון כדי לדעת 'מה מצבנו':
נעצום שניה עיניים ונדמיין רגע שלא נהיה פה. נעזוב עבודה, נעבור דירה, או נתחתן ונתחיל חיים במקום חדש. כשנעזוב, יהיו כאלו שירגישו משהו בהעדרנו.
מי ירגיש מה? מי ירגיש צער? מי ירגיש שמחה?

זה מה שצריך באמת לעניין אותנו,
עבור מי היינו לצנינים בעיניהם ועבור מי קשה פרידתנו עליו…

בעצם מידי יום אנחנו 'יוצאות' מן העולם הארעי ומתקרבות לעולם הנצח.

בכל יום מחדש נשאל את עצמנו: את מי ריצינו היום, ומי היה מרוצה מאיתנו…

והלוואי נזכה לעשות תמיד את הרושם הנכון,

על הסביבה הנכונה…

שבת שלום,

לאה