שלום כולן,
מקובלנו, שהפרשיות העוסקות בבנית המשכן, מלמדות אותנו כיצד לבנות את המשכן הפנימי שבליבו של כל יהודי ויהודי. את ה"ושכנתי בתוכם" כמו שמביא הרב דסלר זצ"ל (סוד בניין בית המקדש – מכתב מאליהו, ח"א עמ' 230) דמקדש הפנימי בליבו של אדם בחי' ושכנתי בתוכם כידוע, המקדש הנבנה בירושלים הוא בבחינת כלי למקדש הפנימי.
אם כך, בבואנו לבנות משכנות לה' – כדאי שנלקט לימודים והכוונה, איך ניתן להצליח בבניית זה המשכן.
"ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו… כל כלי זהב" (שמות ל"ה כ"ב)
רבינו בחיי:… והודיע צדקת הנשים שהסכימו ליתן תכשיטיהן, וצ"ל כי זה באמת שבח להן כי מן הדין לא היו צריכין ליתן תכשיטיהן כי בשלמא האנשים שפרקו נזמיהם ועשו ממנו העגל הוצרכו ליתן נזמיהם ותכשיטיהן לכפר על נפשותיהם, אבל הנשים שלא רצו ליתן תכשיטיהן במעשה העגל אם כן אינן צריכין לכפרה ולמה יתנו תכשיטיהן ומכל מקום, מחמת חיבת הקודש לא נמנעו מליתן
יש כאן יסוד נפלא:
בהקמת משכן לבורא עולם, דווקא בגלל ש'הכל שלך ומידיך נתנו לך', בורא עולם לא צריך את החפץ עצמו – אלא, את הלב! את הרצון החבוי בתוך הנתינה!
וכאן טמונה נקודה מהותית, יסודית וחשובה:
אם מדובר על 'רצון' – אי אפשר שיהיה ציווי והכרח, משום שרצון זה בדיוק המקום הזה שמעבר להכרח.
הרבה דובר על הרעיון הזה, ובכל זאת, כשזה בא 'תכל'ס' – מתעורר לנו שוב ושוב אותו היצר המנסה לעצור אותנו מלהגיע לדרגה הגבוהה הזאת.
השבוע הגענו, גם בקבוצות 'יקיר לי' וגם שמעתי ש'אשמורת' בנתיבות, לנושא הלוהט של "חוסן בעידן טכנולוגי". היו לי שיחות והתכתבויות עם כמה וכמה מהמשתתפות, ואני רוצה לצטט לכן דוגמא אחת (מיני רבות), נשלחה אלי אחרי שהפצנו 'סרגל שימושים' העושה מעט סדר באחת הזוויות של הכאוס הטכנולוגי השורר בעולם.
ואלו היו דבריה:
… בעצם אין גם הכרעה הלכתית ברורה לגבי שימוש באינטרנט (לא AI) נשמע שמה שכתבת וסיכמת כל כך יפה גם הוא רק מסקנות ולא כתב הלכתי ברור? אני צודקת?
צודקת?… אולי אם מדברים על 'צדק' אז כן, את צודקת…
אבל אנחנו מדברים על משהו אחר. לא על 'צדק'.
אנחנו מדברים על חיים, על רוח, על טוהר, על בניית משכן לשכינה…
האם נשכיל להבין שלא הכל זה הכרעה הלכתית של אסור או מותר?
מתי נפנים את הרגש – שיש דברים שגם אם הם לא "אסורים בסעיף מפורש בשולחן ערוך",
פשוט "לא כדאי לנו" לעשות אותם…
אנחנו מדברות על זה הרבה בועידת 'יסודות' האחרונה, אבל השיח הזה, צריך לחלחל לכוווולן, לא רק למשתתפות יקיר לי – בואו נתרגל לשפה של רצון! של עשייה פנימית עמוקה מתוכי, לא רק מה ש'גוזרים עלי'….
לפני כמה שבועות נקראתי לדבר בקרית הרצוג במסגרת 'שבת רוממתנו', זאת היתה אכן חוויה מרוממת מאד, מרגש לראות מאות נשים צדקניות המתכנסות כדי להתרומם עוד טפח מעל החולין והגשם…
בהמשך, הן שלחו לי את ההקלטה ממה שדיבר רבי צבי מאיר זילברברג שליט"א, באותו שבוע בכינוס 'רוממתנו' של הגברים, משא חוצב להבות אש! שדיבר את הדברים האלו במסגרת המשא, ושאל: מדוע כשבאים להתייעץ איתי על שידוך, לא שואלים אותי "מותר לי לעשות את השידוך הזה"…
כמה אנחנו מבררים ומנפים הצעות שידוכים… הרי 'אסור' להתחתן רק עם מעט בחורים פוטנצייאלים…
ורק בטכנולוגיה, מחפשים לדעת: האם זה ממש ממש אסור, מדינא?
ואני ממשיכה על אותו קו ושואלת:
אני כותבת בשם הגרמ"ה הירש ששמעתי ממנו במפורש שהAI מאבד צורת אדם… איך יכול להיות שאני מקבלת בתגובה שאלה: מה תכל'ס, הוא אומר שמותר או אסור…
בואו נצייר שידוך שבבדיקת 'דור ישרים' עולה, שהילדים יצאו חלילה מעוותים בצורתם… האם מישהי היתה ממשיכה ושואלת: אז מותר לי לעשות את השידוך, או אסור לי?…
חברות,
בואו נשנה את השפה.
את השפה והגישה…
נלמד מאימותינו הקדושות בדור דעה, שמסרו תכשיטיהן, מסרו את החלקים הכי נחשקים שלהן… כי רצו למסור ליבן לבניית המשכן.
לא חייבת! רוצה!!!
הלוואי ויבוא יום, ונזכה במהרה בימינו לאותו בניין שירד כאש מן השמים,
כבוד ה' יהיה אז בגילוי מופלא ללא הנסיונות הקשים מסביב…
אבל עד אז-
הדרך לקראת, עוברת דרכינו…
דרך בניית עוד ועוד משכנות בתוכינו,
מתוך מסירת נקודת הלב הפנימית,
המקומות הנוצצים והקורצים,
ההצלחות וההבטחות…
נאזור כח וניקהל יחדיו-
להקים עוד ועוד משכנות לשכינה – בליבנו ובבתינו!
שבת שלום,
לאה
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח.
לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.