שלום חברות יקרות,
רק השבוע הזה יצא לי למרבה הצער להשתתף פעמיים בהספדים שנישאו בשמגר.
בתחילת השבוע ליווינו למנוחות את דודי זצ"ל שהיה צדיק תמים ותלמיד חכם בכל רמ"ח ושס"ה, ובהמשך השבוע בלוויתה של אישה צדקנית במלוא מובן המילה, שהכרתי אותה לאחרונה ממש והתבשמתי מרוחה הגבוהה.
היא אישה אחרת מרוב הנשים שאני מכירה, אני אפילו לא יודעת איך להגדיר את הזרם המדוייק אליו היא משתייכת, אבל כן, מהסוג הזה של הנשים שנראות בנות 25 ויש להן כבר נכדים. ולא, לא מרוב טיפוח קוסמטי, אלא משום התום והטוהר הנסוך על פניהם.
מטפחת ירושלמית לראשה, עברית קצת עילגת ואידיש עסיסית, צאצאיה – ילדי חמד מעוטרים בפאות מסולסלות וביתה היחידה והחיננית, יד ימינה, באלעבוסטע אמיתית בת שבע עשרה, אוטוטו "כלה-מויעד" ('בשידוכים' בלע"ז).
לא הבנתי את כל ההספדים באידיש, אבל הלב הטהור הוא זה שאמר את דברו, וכשהילדים הרכים עלו בזה אחר זה ובכו על מאמע… יכלו להרגיש בחוש ממש את אווירת הקדושה שיש בבית הגדול שהאישה הצדקנית הזאת זכתה להיות עיקרו.
בדרך הביתה דנו הבנות שלי ושוחחו על השווה והשונה ביננו.
והאם אנחנו יכולים או לא יכולים להיות גם 'כאלה'.
כאלה תמים, כאלה זכים, כאלה טהורים וקדושים…
הרהרתי רבות בשאלות שהן העלו ונשאבתי חזרה לתחילת השבוע.
לא רוצה לכתוב 'התפאורה אותה תפאורה רק השחקנים התחלפו'… על רגעים כל כך נשגבים של פרידת אנשים גדולים מעולם העשייה, אבל אתן יכולות להבין לבד מה הכוונה.
בשני הימים במרכז עומדת מיטה מכוסה בטלית… במה קטנה לנושאי הספדים ועל הקירות פרקי תהילים מיוחדים לזמנים הכואבים האלו.
אבל הציבור היה אחר…
ציבור שלנו, מן הסתם מחצית או שליש מ'עזרת הנשים' חברותינו כאן בשמורה,
משפחות של בני תורה שחיות את הדור הזה במציאות של עקרות בית העושות לפרנסתן בעולמות זרים…
גם שם היו תיאורים מרגשים על בית שכולו קדושה, הורים שכל מעיניהם בתורה, אדם גדול שלא פסק מלעסוק בתורה הקדושה בשום אופן. כשרופא בישר לו שמאור עיניו כבה ולא יוכל לראות יותר, פרץ בבכי ואמר "אם לא אוכל ללמוד… למה לי חיים"? ולאחר דקות התעשת ואמר שמצבו מסור רק בידי שמיים… ואכן, זכה שלמרות שכמעט לא ראה כלום – מהגמרא ומשאר ספרי הקודש הצליח לקרוא עד יום מותו…
במצב של קריסת מערכות כמעט טוטאלית, זונדה מזינה את גופו והוא חלוש לגמרי, המשיך לשבת עם חברותא וללמוד. כשהגיעו למילים "תשש כוחו של משה" – הפסיק לדבר, וכך יצאה נשמתו בטהרה…
כזה היה, כזאת היתה האוירה וכזה היה הבית…
ואני עומדת ושואלת את עצמי:
האם אנחנו יכולות???
האם אנחנו, דור שני לבתים גדולים – עדיין יכולות?
האם אנחנו – מעגל שני – שכנות פיזית או מנטלית, לאותם 'פרושים',
האם גם אנחנו יכולות?
האם ההשגות הגבוהות של בתים קדושים, זכים וטהורים, שייכים גם אלינו?
הנאלצות לצאת מידי יום לעולם מזוהם?…
התשובה כמובן: בוודאי שכן!!!
בורא עולם לא מעמיד אותנו בנסיון שלא נוכל לעמוד בו,
אבל…
זה תלוי בנו, האם אנחנו יודעות איך לעשות את זה…
ואיך נדע?
יש לנו מורי דרך מצויינים!
חומש שלם, החומש הראשון, נתן לנו ה' יתברך – בשביל ללמוד ולהשכיל אורח חיים.
והנה מה שנלמד מהפרשה המרגשת של היום:
המלאכים שואלים את אברהם "איה שרה אשתך"
ואנחנו כולנו יודעות לדקלם "הנה היא באוהל"
אבל בואו נחשוב שניה מה זה אומר שהיא באוהל?
היא לא סתם באוהל כדי להגן על עצמה מפני החמה,
היא באוהל משום שזה המשכן שהם בונים לשכינה הקדושה,
היא שם כדי לטפח אותו!
היא שם כדי לשמור עליו מכל משמר…
מלאכים מגיעים ורוצים להיכנס פנימה?
רגע רגע… יש כללים באוהל הזה:
כסבור שהם ערביים שמשתחוים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס עבודת אלילים לביתו (ב"מ פו) אבל לוט שלא הקפיד הקדים לינה לרחיצה שנאמר "ולינו ורחצו רגליכם"
שרה אמנו רואה שיש השפעה רעה על בנה בתוך האהל?
היא עושה צעד שבעיניים שלנו היה נראה בלתי אפשרי לחלוטין…. ואומרת לאברהם אבינו "גרש האמה הזאת ואת בנה"
ככה שומרים אברהם ושרה על האהל מכל משמר.
וזה משהו שאנחנו יכולות לאמץ לתוך החיים שלנו.
גם אם לצערנו עקב תקופה, אנחנו נאלצות לצאת מתוך האהל,
עדיין – על האהל שלנו אנחנו צריכות לשמור מכל משמר.
וזה לא פשוט,
זאת משימה מאתגרת מאד…
עד היום ידענו שהמשמעות היא "לא להכניס את העבודה ללב" – לא לתת להשפעת קרבה להיכנס אלינו לתוך ה'אני' שלנו, כדי שבסופו של יום לא נחזור הביתה עם 'השרץ בידינו' או גרוע נכך 'בליבינו'
ידענו גם לא להכניס מושגים חיצוניים הביתה, לא לדבר ולטפטף בתוך הבית חוויות זרות מהעבודה…
ידענו…
אבל היום?
היום הקושי עלה מדרגה!
הרבה מאיתנו מכניסות ממש ממש את העבודה הביתה!
נכון שיש קבוצה לא מבוטלת שזוכה להפריד בכל מחיר את העבודה מהבית,
אבל הרבה מאיתנו כן נאלצות, כל אחת מסיבתה היא, בעבודה מהבית ממש…
וכאן המקום שלנו לשנס מותניים ולא לוותר…
לא להיכנע למציאות! להמשיך ולשאוף לבתים הכי קדושים והכי טהורים שיש…
זה אפשרי אם רק נרצה,
אם רק נחשוב ונתכנן איך…
איך עושים רק מה שלצורך עבודה,
איך לא נגררים למחוזות זרים,
איך לא מאבקים את הבית
איך שומרים על קדושתו.
נמשיך ונשאל את עצמינו בכל יום ויום "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי"
נמשיך לשאול ובעז"ה נזכה לכך…
שבת שלום,
שבת של קדושה וטהרה,
לאה
