אי מי מכן שזכתה ללמוד בגיטסהד, או להיות בת של בוגרת או חברה של, וודאי שמעה על שיעורי החומש המאלפים של 'רביי שטרנבוך שליט"א'. קטונתי מלחלק ציונים, אבל יראת השמים ויראת הרוממות הקרינו והשפיעו עמוקות, גם עלינו כתלמידות צעירות. ולכן, אין פלא שמיד שנחו עיני על החומש, וראיתי את הטעם המסתלסל על המילה "וימאן" חוויתי מחדש, את חווית המיאוס העמוקה שהרגיש יוסף הצדיק כשאשת פוטיפר הגיע להחטיאו.
אני כותבת ורואה בעיני רוחי את הרב שליט"א, יושב על הקתדרה, משקפיו על השולחן, כמו שנהג תמיד לעשות בשעת השיעורים,
מנגן לנו את המילה עם הטעם,
ואז… קומץ את שני אגרופיו בעוז, עוצם עיניו בכל הכח וזועק:
He refused!!! He refused!!!He refused!!!
אני לא יכולה להעביר לכם את המילים עם הטעם… לפחות אשלח את מילותיו הקדושות של רבינו בחיי:
"והטעם שבמילת וימאן, מורה על איסור הדבר ועל היותו נמנע אצלו ממאן בו בתכלית המאון, שהרי מתוך הטעמים שבתורה אנו מבינים מה שלא נכתב בה, כעניין התנועות שבאדם שמתוכם נדע כוונת ליבו"
הדבר הכי בסיסי כדי לצלוח את אתגרי העבודה, ראשית לקבוע בליבנו "מיאון בתכלית המיאון", הגדרים והכללים והעמידה בהם… יינבעו מחד ויעצימו מאידך – את המיאון המיוחל.
שבת שלום!
לאה
