יצא לכן פעם לצאת מויכוח כשידכן על התחתונה? אולי לכן לא. לי כן, וזה לא נעים. בואו נגיד שאני אעשה כל מאמץ להבליע את הסיטואציה הזו ולהשתדל שהיא תוסר מן הרשומות בהקדם האפשרי. ככה אנחנו… לא מניפים דגל של כשלון.
אז מה המשמעות של המצווה הזו, שצוונו לזכור ולא לשכוח את הצליעה אותה קיבל יעקב אבינו משרו של עשיו? התשובה חייבת להיות אחת:
לא מדובר בכשלון, עבורינו, זהו עיטור של כבוד!
ומאחר והדברים חשובים, דווקא לנו כשמסביבנו יש כמויות של 'כח' 'וגבורת הגוף' השולטים ב(מקום ה)כיפה, ועשויים לטשטש את עיננו… דווקא לנו חשוב לקרוא את דבריו הנפלאים של הרש"ר הירש זצ"ל:
בכל עת שצאצאי יעקב יושבים לאכול תעמוד מולם אזהרה זו מסיפורי נדודי חייהם: עליהם לוותר מרצון על הגיד הזה- על כחם הגשמי שנמסר לעשיו. אל להם לחשוב שקיומם תלוי בסוג כזה של כח, ואל להם לראות עצמם בלתי מוגנים ובלי ביטחון בתוך תהפוכות הזמן, רק מתוך שאינם חגורים בחרב כעשיו… כוחו של יעקב – ישראל תלוי בכוחות אחרים, נשגבים יותר, אשר חרבו של עשיו אינה יכולה להם.
הגב הכפוף מעט, העדינות וה'כושר' שאיננו,
הוא הוא עיטור הכבוד שעליו גאוותינו!!
שבת שלום!
לאה
