שלום כולן,
אף פעם לא נעצרתי להתבונן עד כמה התופעה הזאת לא מובנת מאליה, עד ששמעתי את ההרצאה המדהימה של הרבנית דיסלדורף בכנס האחרון (מומלץ בחום! שלוחה 5>3>4)
השאלה בתמצית היא: איך ייתכן, שיש לנו אוצרות תורניים ענקיים כל כך, מלאים בלקחים, הכוונות לחיים, מוסרים, הנהגות, השקפות והדרכות, ועדיין…
עדיין יש לנו את רגעים של תהייה שנראה שאין לה מענה…???
ביננו, החיים מפתיעים כל פעם מחדש, וגם במסלול שהיה נראה הכי ברור ובהיר, תמיד יכולה להפתיע אותנו צומת בה אנחנו נושאות עיניים לשמיים ואומרות:
ה'… מה באמת אתה רוצה ממני שאעשה….???
גם אתן מרגישות את סוג המשאלה והתקווה הכמוסה שמדגדגת לה בלב עם בקשה צנועה בנוסח: "בבקשה תשלח לי איזה פתק הנחייה ברורה כי אני באמת לא יודעת מה לעשות הרגע" ?…
לא רוצה למנוע מכן את החוויה שבהאזנה לדברים משיבי הנפש והמחזקים של הרבנית דיסלדורף, אבל כן מביאה פה רש"י נפלא שיכול לעשות לנו טוב, ברגעים של תסכול קל (או כבד… ) הנובע מבלבול ומתהייה:
"וַיֹּ֤אמֶר ה' … לֶךְ־לְךָ֛ …אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ" (י"ב א')
ומביא על כך מוסף רש"י הארה עצומה:
"הקב"ה מתהא הצדיקים ואחר כך מגלה להם, וכל זה כדי להרבות שכרם"
מדהים…
התהייה הזאת, חוסר הוודאות, הבירור הנוקב שאנחנו נדרשות לו מפעם לפעם, זה לא במקרה…
הקב"ה מתהא אותנו (צדיקות אנחנו? לא?) בשביל להרבות שכרנו…
הרבה יש מה להוסיף על העניין (במיוחד 'מגרה' להבין את ה'ואחר כך מגלה להם') אבל העיקרון הנפלא הזה יש בו כדי להביא לנו נוחם ומרגוע,
לעודד אותנו ברגעים קשים,
ולהשיב את נפשינו עם הידיעה שדווקא הלבטים והתהיות – הם אלו שדרכם נוכל לצמוח ולגדול!
שבת שלום,
לאה
