יש סוגיה שחוזרת ועולה המון פעמים אצלנו, העובדות במקומות המעורבים:

"למה שלא תצאו איתנו ???"

הם מוכנים לדאוג לנו לאוכל גלאט, בפעילות יאפשרו הפרדה, או המהדרים אף יאפשרו לנו בפעילות נפרדת ממש ובאמת, לא יהיה שם שום דבר שאפשר לשים את האצבע ולומר: "זה לא בסדר", ויתרה מזו – לפעמים יש דברים שהם באמת 100% בסדר!

אז למה לא בעצם?

קצת לצאת ולהתאוורר יחד?

את התשובה אנחנו יכולים ללמוד מהפרשה.

אברהם אבינו מתחיל היום את 'תהליך ההתנתקות' שלו כאבי האומה מכל מה שעוטף אותו עד לרגע זה.

"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" (בראשית י"ב א')

ורש"י הקד' שואל את השאלה שודאי כולכן זוכרות עוד מכיתה ו':

הרי דבר ראשון יוצאים מהבית, אח"כ מהמולדת ואז מהארץ כולה, מדוע התורה נוקטת קודם כל לשון של הליכה מהארץ, ואז מהמולדת (האזור הקרוב יותר) ורק אז מהבית?

והתשובה:

להיפך היה ראוי לכתוב תחלה ילך מבית אביו ואח״כ ממולדתו ואח״כ מארצו. אלא נותן להבין בזה אזהרה על שכחת הלב שיסיע דעתו מהם ומהמונם ותחלה נשכח ארצו ואח״כ מולדתו ואח״כ בית אביו. ולזה כוונו חז״ל ברבה במש״א הה״ד שכחי עמך ובית אביך. זה מצאתי וע״ע להלן כ״ג ב׳:

כשמדובר ב'שכחת הלב' יש כאן משהו הרבה יותר מהותי…

הלב, הוא לא אובייקט טכני שאפשר פשוט להעביר אותו ממקום למקום.

כשרוצים 'לנקות את הלב' ממשהוא, צריך לוודא שאין נימים הקושרים אותנו אל המקום ממנו אנחנו מנסים לברוח.

זה לא רק היציאה הפיזית מהבית, אלא משהו עמוק הרבה יותר.

זה ניתוק מהתרבות, מהאוירה, מהרגשות המתערבבים זה בזה, מהחיוכים, מהקריצות, מהשנינויות הקטנות וכל מה שעושה ההפך מניתוק:

גיבוש.

הדמיון שלי לא מספיק פורה בשביל לחשוב על תרבות חרן,

אבל במונחים שלנו אני יכולה להבין שזה בערך כך:

יש הווי ארצישראלי, ניחוחות משותפים, שירים שכולם מכירים, סדרות ש'כולן' רואות, קודים שרק כאן מבינים ועוד מלא דברים שיוצרים תרבות כללית והווי.

אבל זה מאד כללי,

יש דברים שהם מצומצמים יותר.

נניח ברמת 'ארגון' אז יש את הסגנון הפרטי של הארגון, נהלי התנהגות, כללים מקובלים, וגם – אוירה, צחוקים, וחוויות משותפות.

ואז יש את 'הבית שלי' שרגל אחת שלו נטועה עמוק בחצרות בית ה'… ורגל אחת צועדת מידי יום למקום שבעצם זר לי כל כך מהותית.

כשאני רוצה לשמור על עצמי מנותקת מכל זה, אני לא יכולה להתנתק באמת – אם אין את 'שכחת הלב' שכחה מתמשכת זה אומר שאני לא מחברת את עצמי לכל זה.

אני 'מתנתקת מהם ומהמונם'.

תאמרו, אחרי הכל גדולי ישראל התירו את העבודה במקומות הללו.

נכון, התירו את העבודה, אבל כל הדברים מסביב שהם לא ממש קשורים לעבודה, אלא לתרבות המקובלת שיש גיבוש וכיף במקומות העבודה –

מהם אנחנו צריכות לא לשכוח – להתנתק…

לא לתת ללב שלנו להתחבר לשם.

זה לא פשוט, זה גבול מאד דק.

אנחנו בהחלט רוצות לתת את המקסימום שלנו ברמה התעסוקתית – כולל התרבות הארגונית בכל העניינים הנוגעים לעצם העבודה, אבל – שם לשים את הגבול.

לא לתת ללב שלנו להתחבר לעוד דברים שהם זרים לנו, וכבר אלפי שנה אנחנו מנסים להתרחק מהם.

מהם ומהמונם…

מאחלת לכולנו שבת שלום,

שבת של מנוחת הנפש ואוורור מאבק הדרכים המצטבר…

לאה