דבורי אהובה,
לא יודעת מתי תקראי את המילים האלו, הנכתבות מעומק הכאב שבלב כולנו…
עברתי שם בין ה'אוהלים', חלפתי על פני אהל הגברים בידיעה שיושבים בו ילדים, נערי חמד גיבורי רוח – מתאבלים על שניים מאחיהם ומתפללים ומייחלים לרפואת אבא…
הכאב והצער בלתי נתפסים,
אני פוסעת עוד פסיעה ועוד אחת…
ויודעת שנגמרו לי המילים,
באתי להיות שם. להיות חלק מכלל ישראל שאיתכם…
באתי לשמוע. לשמוע 'מה ה' אלוקינו רוצה מעמנו'..
היכל היסורים, ובודאי המקבלים יסורים באהבה, קרוב הוא כל כך תחת כסא הכבוד-
שאין לי ספק שמתוך האהל הזה אוכל לשמוע בבהירות הכי גבוהה,
את בת הקול המהדהדת – ומדברת לכל אחת ואחת מאיתנו,
בכל רגע ורגע של חיים.
לו רק נטה אוזנינו…
דבורי יקרה,
אני בטוחה ששמעת את ההתפעלות הרבה של כל המבקרים אותך,
ואת ודאי לא מעכלת עד כמה אתן מיוחדות.
את, ובנותייך האצילות והמתוקות הסובבות אותך…
והאור…
האור הקורן ממך…
העיניים הטובות המלטפות כל אחת שבאה לנחם – וליתר דיוק – לשאוב כוחות…
ואני עומדת, מטה אוזן וחושבת לעצמי –
מה הדבר?
מה סוד וכח התעצומות הללו?…
ש-נ-י ילדים הקרבת לריבונו של עולם, ועוד סלע ענק הרובץ על הלב בדאגה על בעל הזקוק לרחמי שמיים – איה המילים שיוכלו לתאר את השבר הנורא?…
ואת בגבורה עילאית מסירה את הלוט מעל הערפל הכבד ומקרינה לכולן מקרניה של שמש האמונה הזורחת באור גדול למי שקרוב אליו באמת…
אני מתקרבת יותר.
שתי נערות חמד עומדות שם, שואלות במתיקות טהורה: במה עלינו להתחזק בשעה הזאת?..
את מחייכת בענווה,
מחמיאה להן על הרצון הגדול,
ואומרת בהשפלת מבט "לב יודע מרת נפשו…"
ואז זקפת גב ואמרת את המילים היקרות הללו,
שהן בודאי משנת חיים מושרשת עמוק בלב:
לראות את יד ה' ולקבל באהבה דברים גדולים שקורים לנו-
לא זה הדבר הגדול, כך שמעתי אותך אומרת…
והמשכת:
אנחנו צריכים לראות את יד ה' בדברים היומיומיים שלנו…
איך היה אומר תמיד יעקב ישראל הי"ד: "במקום לומר 'אוף' לומר פרק ק'…"
לראות שכל דבר ודבר – מה' יתברך…
להכניס את הקב"ה לתוך החיים שלנו! כל הזמן בתוכנו!
והמשכת ואמרת:
ולהודות… להודות על כל דבר…
כזה הוא היה "אבא, תודה שנתת לי" "אמא, תודה שעשית לי…"
עדיין קשה ובלתי נתפס,
אבל מעט יותר מובן – מהיכן את שואבת את הכח!
כשאת חיה חיים קרובים כל כך לה' יתברך,
הכל ברור יותר. קל יותר.
כמו שציטטת את הספדו של אביך שליט"א:
"שבטך ומשענתך המה ינחמוני"
להבין שזה אותו מקור: השבט והמשענת… שניהם מקל אחד.
הפרשה הזאת היא הזדמנות מצויינת עבור כולנו לתרגל את החיים בקרבת אלוקים.
פרשה שיש בה כל כך הרבה משפטים – חוקים לכאורה אנושיים ומובנים,
כך מנהגי מדינה ודרכי עולם.
אבל לא!
אצלנו זה מציאות אחרת לגמרי!
אנחנו לא משלמים נזיקין בגלל שזה מתורבת וראוי-
אלא כי ה' יתברך ציווה אותנו לעשות את זה
וכך כל הנהגה והנהגה,
להרגיל את עצמנו לחיות מוסרי ונכון – כי זאת ההליכה בדרכיו של ה' יתברך
וכמו שאומרת לנו דבורי – להכניס את הקב"ה לתוך החיים שלנו…
כולנו איתך ברגעים הקשים הללו,
מנסות, כמו שאמרת:
"שהקרבן לא יהיה לשוא"
להתחזק כמה שנוכל ושיהיו הדברים לרפואתו של בעלך הרב ר' אברהם נח בן יהודית שליט"א
ולעילוי נשמת הקדושים:
ר' אלתר שלמה לדרמן, אשר מנחם ויעקב ישראל פלאי,
****
רגע אחרי סיום שלחה לי משהי מייל בתחינה להביא את הדברים שאמר המשגיח רבי דן סגל שליט"א בישיבת מיר. הוא דיבר על עניין הפאות הארוכות והבלתי צנועות שחדרו ב'שערה' למחנינו, ורבים חללים נפלו בה.
לדברי המשגיח: נפלו בה… ונפלו בגינה…
אני מהרהרת בדברים וחושבת לעצמי שיש בהם את ההפך המוחלט מהדברים של דבורי:
"להכניס את הקב"ה לכל מקום בחיינו".
יש כאן את המקום הכי נשגב שהקב"ה נמצא בו-
קדושת בנות ישראל בכיסוי ראשן
ו.. כמה כואב.. הוצאת הקב"ה מהמקום היקר הזה…
"ושב מאחוריך" במובן הכי כואב של המילה…
חוזרת למה שאמרה דבורי בראשית דבריה:
"לב יודע מרת נפשו"
אני בטוחה שכל אחת ואחת יודעת בעצמה מה המקום בו היא יכולה להתחזק ולהשאיר את הקב"ה בתוכה,
ובתוך המחנה כולו…
העם צריך כל אחת ואחת!!!
הלוואי ויאמר המקום די לצרותינו…
גם בידינו הדבר
שבת שלום,
לאה
מצורפת מודעה על כנס חיזוק ביום ראשון בבנייני האומה,
והלוואי ולא נצטרך לעוד תזכורות כואבות
כדי להגיע עד ה'…
ולהכניסו אלינו פנימה – לתוך כל רגע מחיינו…
