שלום יקרות,

היום, ערב ראש חודש אדר מנצלים המוני בית ישראל היום הגדול להעתיר ולהתחנן לפני בורא עולם על המצב הקשה בעם.

השבוע ראיתי ברש"י על הפרשה כמה מילים שטלטלו אותי.

קראנו אותם כבר אלפי שנה, אבל השנה כשנקרא אותם המילים תקבלנה משמעות אחרת.

הפסוק מתאר את קריאתו של הקב"ה למשה רבינו קודם עשרת הדברות (ואין מוקדם ומאוחר בתורה):

ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל: ויראו את אלקי ישראל… (שמות כ"ד)

רש"י:

נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה אלא שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן ולזקנים עד ויהי העם כמתאוננים וגו' ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה בקצינים שבמחנה

כמה הרבה מאיתנו כציבור וכיחידים זכו השנה וקיבלו חיים בשמחת תורה…
אבל, כמו שאומרים גדולי ישראל שוב ושוב, "בשלי הסער הזה", יש לנו הרבה מה לעשות ולהתקרב יותר ויותר להקב"ה, לשוב בתשובה ולהתחזק בכל כך הרבה דברים.
ובורא עולם, הטוב והרחמן ארך אפיים ורב חסד – מחכה לנו.
מחכה לנו, לתפילה שלנו ולחיבור מחדש איתו.
איתו ועם תרי"ג מצוותיו…

הפרשה הזאת שהיא עוצמה של כללים וחוקים שבאה דווקא יחד עם מעמד מתן תורה נשגב ומלא הוד מזכירה לנו שתורה זה לא "חיבור מופשט" – אלא מערך מדוקדק של כללי חיים, הלכות, מנהגים וציווי אורח חיים.

הלוואי ונזכה ויהיו אותם רגעי התעוררות

רגעים אמיתיים של תשובה, תפילה ומעשי צדקה

המעבירים בעזרת ה' את רוע הגזרה!

שבת שלום,

לאה