שלום יקרות
השבוע עלה מהסיפור פולמוס של גיבוש וחברוּת ביננו לבין מי שעדין אינה שומתו"מ.
האם ראוי להמנע מלהתגבש עם עובדות כאלו, או שמא – לא! כל עוד הפעילות עצמה מותרת, אין צורך 'לשמור מרחק'.
תוך כדי שאני מהרהרת בעניין הזה, זכיתי לעיין בפרשה ולראות פסוק שדיבר אל המחשבות האלו בדיוק.
הפסוק הזה של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – מאיר לי את הדרך.
מבקשת לשתף אתכן בהרגשה.
כולנו רוצות לזכות שתהיה שכינה שורה אצלנו. בבית. במשפחה. בלב.
מדריכה אותנו התורה הקדושה איך נזכה לכך, לדרגת 'ושכנתי בתוכם'.
איך? על ידי: "ועשו לי מקדש"!
בשביל שנזכה להשראת שכינה, אנחנו צריכים להכין 'מקדש'.
ומהי הדרך להכין 'מקדש'?…
כמובן, קטונתי מלענות את התשובה על השאלה המהותית הזאת, ובכל זאת, אולי ננסה יחד לראות קצת ממה שכותב המסילת ישרים על שער הקדושה.
אני מדגישה, שכדי להגיע ללימוד אמיתי של מס"י – ובמיוחד על שער הקדושה, שהוא השער אליו מגיעים אחרי שעולים מעלה אחר מעלה – בכל דרגות עבודת ה': חסידות, נקיות, פרישות ועוד… צריך לימוד מעמיק ויסודי, והכנה גדולה עד מאד. ובכל זאת, ניצוצות קטנים נוכל להבין, או לכל הפחות – להרגיש…
ברשותכן, אני מצטטת שורות מתוך השער המופלא הזה,
ומי שמרגישה שהדברים מדברים אל ליבה – והיה זה שכרי…
… ההשתדלות הוא שיהיה האדם נבדל ונעתק מן החומריות לגמרי… ואמנם לפי שאי אפשר לאדם שישים הוא את עצמו במצב הזה כי כבד הוא ממנו, כי סוף סוף חומרו הוא בשר ודם, …והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש… אך הקדוש הדבק תמיד לאלקיו, ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה, והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש, וכמזבח, … כללו של דבר ענין הקדושה הוא שיהיה האדם דבק כל כך באלקיו, עד שבשום מעשה אשר יעשה לא יפרד ולא יזוז ממנו יתברך… והנה מה שעוזר להשגת המדה הזאת הוא ההתבודדות והפרישה הרבה כדי שבהעדר המטרידים תוכל נפשו להתגבר יותר ולהדבק בבורא… ומפסידי המדה הם … ורוב החברה עם בני האדם כי החומריות מוצא את מינו וניעור ומתחזק…
אז מה, תכל'ס?
האם יש כאן קריאה להתנזרות ופרישות מחברת בני אדם?
ודאי שלא!
אז מה כן יש כאן?
יש כאן ראשית הצבת יעד. מי שרוצה לזכות ולהתקדש, צריך להשתדל כמה שיותר להתנתק מחברת בני אדם שהחומריות היא נר לרגלם, משום שהחומריות 'מוצא את מינו, וניעור ומתחזק'…
וברמה המעשית, זה כבר עניין אישי – כל אחת כפי 'שנדבה ליבה ונשאה רוחה' עד כמה היא רוצה להיות קרובה יותר לצד הקדושה, מרחיקה עצמה ממרחיקיה…
וכמובן, אי אפשר שלא לסיים עם המשך הדברים, שנראה כאילו נכתבו עבורינו ממש:
וזה פשוט כי כל אדם לפי האומנות אשר בידו, והעסק אשר הוא עוסק, כך צריך לו הישרה והדרכה, כי דרך החסידות הראוי למי שתורתו אומנתו אינו דרך החסידות הראוי למי שצריך להשכיר עצמו למלאכת חבירו, ולא זה וזה דרך החסידות הראוי למי שעוסק בסחורתו, וכן כל שאר הפרטים אשר בעסקי האדם בעולם, כל אחד ואחד לפי מה שהוא ראוים לו דרכי החסידות, לא לפי שהחסידות משתנה, כי הנה הוא שוה לכל נפש ודאי, הואיל ואיננו אלא לעשות מה שיש נחת רוח ליוצרו בו, אבל הואיל והנושאים משתנים אי אפשר שלא ישתנו האמצעיים המגיעים אותם אל התכלית כל אחד לפי ענינו. וכבר יכול להיות חסיד גמור איש אשר לא יפסוק מפיו הלימוד כמו מי שמפני צרכו הוא בעל מלאכה פחותה, וכתיב (משלי טז, ד): "כל פעל ה' למענהו". ואומר (משלי ג, ו): "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך", הוא יתברך שמו ברחמיו יפקח עינינו בתורתו, ויורנו דרכיו, ויוליכנו באורחותיו, ונזכה לתת כבוד לשמו, ולעשות נחת רוח לפניו. יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו (תהלים קד, לא). ישמח ישראל בעשיו בני ציון יגילו במלכם (תהלים קמט, ב). אמן אמן ואמן.
נשמע קשה? מורכב? בלתי אפשרי?…
טוב, זה כי דילגתי על משפט המפתח של הפרק הזה.
משפט שכדאי שנחרוט על לוח ליבנו:
ענין הקדושה כפול הוא, דהיינו: תחלתו עבודה וסופו גמול, תחלתו השתדלות וסופו מתנה. והיינו: שתחלתו הוא מה שהאדם מקדש עצמו, וסופו מה שמקדשים אותו…
מאחלת לכל אחת ואחת לצלוח את חיי החולין,
ולזכות בכל יום ויום – להתקדם עוד טיפה… בכיוון המיוחל של "ועשו לי משכן – ושכנתי בתוכם"!
כל טוב ושבת שלום,
לאה
