הגישה הנכונה למסע החיים מוגשת לנו ממרן החזון אי"ש זצוק"ל. וכך מובא בספר 'מעשה אי"ש': "הכל עוברים את מסע החיים בעולם הזה.
יש המקבלים את כל אשר יארע להם מתוך שמחה, ויש המקבלים אותם בעצב ובבכי.
והנה הנגזר על האדם בין כך ובין כך לא ישתנה,
אם כן מוטב שיחליט בנפשו לקבל הכל בשמחה ויחיה בטוב ובנעימים." כלומר, בעולם הזה כל נברא עובר מסע חיים. על כל אחד נגזרו אתגרים. מה שנגזר – הוא שיהיה. מה שנגזר – לא ישתנה. אולם, הצורה שבה האדם יחווה את מסעו נתונה בידיו.
מרן החזון אי"ש ממליץ לכל אחד "מוטב שיחליט בנפשו לקבל את הכל בשמחה", ואז יזכה "ויחיה בטוב ובנעימים."
ואיך יצליח לקבל הכל בשמחה? – "לכן עד כמה טוב וחשוב הוא לאדם להרגיל עצמו להודות לה' על כל אשר יארע לו, וכך יקל לו לקבל הכל בשמחה ולעבור בטוב את כל מסעות החיים."
כשיתרגל להודות לה' על כל מה שקורה עימו, ייקל עליו לקבל בשמחה גם מאורעות מאתגרים יותר. וכך יעבור בטוב את כל חייו.
אל פן עמוק יותר מוביל אותנו הרב פינקוס בספרו 'שערים בתפילה' פרק 'רינה': "כל טובה המגיעה לאדם הרי באותו הרגע נפתח לו שער", בואי נדמיין את השחקים הכבירים, השמים שכמעט ואין להם גבול. והם מלאים וגדושים בטובות שה' רוצה להשפיע עלינו.
והנה, ברגע שצריכה הטובה 'לרדת' מהשמיים, הרי כביכול נפתח שער בשמים דרכו תרד הטובה.
"ועל כן ההנהגה הנחוצה מאוד למעשה,
שעל כל טובה וברכה שמקבל, מיד להודות ולשבח את הקב"ה,
ועל ידי כך ישאר פתוח השער שנפתח לו לרגע
לענין הטובה הזו עצמה שתשאר לו לתמיד, והן לענין שיושפעו לו עוד ברכות." – כשהמוטב [=מקבל הטובה] מודה לה' ומשבח על הטובה שקיבל, הוא כאילו מחזיק את השער שכבר נפתח וגורם לו שישאר פתוח.
ומה קורה כשהשער נשאר פתוח?
אומר הרב פינקוס: שתי תועליות כבירות צומחות משער שכזה הנותר פתוח; גם הטובה העכשווית שהושפעה עליו תוכל לחול עליו לתמיד, וגם יושפעו עליו ברכות נוספות!
"אבל", מתנה הרב פינקוס, "אם אינו מודה ומשבח תיכף,
עלול הוא לאבד גם טובה זו אם יסגרו שערי הברכה." – מי סכל ויאבד את טובתו בידיים?! כאשר אין מודים מייד, עלולים שערי הברכה להיסגר ואז גם הטובה המושפעת עלולה להיאבד.
ומסיים: "וכלל גדול הוא שצריך לדעת,
שער, משנפתח – קל יותר להחזיקו פתוח, מלפותחו מחדש."
כאשר יש כבר שער פתוח, ניתן בנקל להחזיקו פתוח עוד ועוד, מאשר להתאמץ ולפתוח מחדש שער סגור!
מעין זה מביא גם הספר "חכמה ומוסר":
"כל טובה שה' מביא לאדם היא הכנה לטובות מרובות יותר,
אך בתנאי שהאדם יכיר טובת ה' הראשונה ויודה לו בלב נרגש."
בחיזוק היומי "מזמור לתודה" הובא המלל הבא:
סביר להניח שלמדת לברך בין גיל שנתיים לשלוש וחצי, ובימים ההם, עוד לפני שידעת שתפוח צומח על עץ ועגבניה על שיח; למדת לדעת בוודאות דבר אחד – כשמברכים מדברים ישירות עם בורא עולם. ואומרים לו: "ברוך אתה!"
כן. כשאת, ואני, ואנחנו מברכות שהכל או אשר יצר, בורא נפשות, המעביר שינה או המפיל – אנחנו מדברות עם בורא עולם, כמו משה רבינו שעמד בפתחו של אוהל מועד. דיבור של 'פנים בפנים'. שיח ברמת קרבה של 'אתה'.
מעשה מפחיד ומרעיש ומדהים אם מקדישים לו רגע של מחשבה.
אבל בואי, אנחנו יודעות שאין לך רגע למחשבה בתוך הבלאגן מסביב….
ויש גם מצב שמנגנוני ההגנה הנפשיים של כולנו יחסמו כל ניסיון להבין את עוצם המציאות האדירה הזו.
ולכן יש לנו אתגר אחר, קטנטן, בשבילך להיום –
פעם אחת (או יותר…) לפני ברכה לנשום עמוק ולדמיין שאת הולכת לומר אותה
מול ארון הקודש והכרובים, שרגליך עומדות בתוך המקדש, ופניך אל קודש הקודשים
וברגע זה את עומדת לדבר עם מלך מלכי המלכים.
בימיו של דוד המלך, נעים זמירות ישראל, פרצה מגיפה נוראה והיו מתים בחורים רבים מבני ישראל.
תיקן דהמע"ה לאמר מאה ברכות בכל יום, ותיעצר המגיפה.
ומאז ועד היום רבים המקפידים להשלים מנין מאה ברכות ליום.
אמנם, נשים הפטורות מתפילה בציבור, פטורות גם מענין זה,
אך בעת צרה שכזו, כשכולנו מוסיפים זכויות ומחפשים דרכים להתקרב עוד ועוד לאבינו שבשמיים –
חיזוק באמירת תודה לה', ע"י "מזמור לתודה",
או חיזוק באמירת הברכות עם יותר כוונה – בודאי שיועילו להטות את הכף,
להכריע את העולם כולו לזכות!
