שלום כולן,
אתמול פגשתי אותה, על אם הדרך בין המשרד לבית.
שוחחנו על משבר הסינון (ז"ל), קבוצות יקיר לי שנה הבאה, הכנס ועוד הא ודא מוכר. ואז היא זרקה לי ששבוע הבא היא 'במלון'  'מוציאים אותנו מהעבודה לימי עיון'
אני: מממ… ??? לללא הבנתי… את? ימי עיון מהעבודה?
משהו נפרד לחרדיות? אני מבררת בזהירות.
כן, לא, שחור, לבן…
זאת אומרת חרדיות, חרדים (שחור לבן וצבעוני) וגם מי שדתי או דתי לאומי
אני: יחד?
היא: כן… אני יודעת שיש את העניין הזה של לא לצאת יחד עם גברים שאנחנו איתם בקשר בעבודה, אני גם מרגישה שזה לא דבר נכון (לא נראה לי שיש משהו תמים שמאמין שיוצאים חבר'ה מהעבודה לכמה ימי שחרור – והם נהיים יותר צדיקים מהיומיום במטבחון שבמשרד…)
אז זהו שביררנו, עברנו אחת אחת, וכל הבנות שיוצאות אין לאף אחד מהם קשרים עם גברים…
אז החלטנו לצאת…

ב"ה, 'אכשר דורא' ויש ב"ה הבנה והרגשה שמקומות עבודה הם פתח למכשלה ולכן יציאות משותפות הם מסוכנות.
ובגלל שהיציאה 'מועדת לפורענות' – אז 'זיקקו' את המשתתפות, ותצאנה רק מי שאין בעסקיה (ובליבה) שום קשרי עבודה עם משהו שאולי חלילה היא תפגוש אותו באוירה הלא הולמת והקלילה שבנופש המשותף.
וכאן הבת שואלת:
נניח שיש משהי שהיא דווקא כן חושבת שכזאת יציאה לא מידי טובה לנשמה ולרוח שלה… במיוחד לא בחודש הקדוש של אלול, בימים המופלאים האלו שהקב"ה מתקרב אלינו עוד יותר קרוב ועוד יותר קרוב…
מה היא אמורה לענות כשמבררים אצלה את הפרט הזה?
"כן… דווקא יש לי משהו עם פלוני, אז תסעו כולכם, אני נשארת"?

גדולי ישראל הורו לנו שוב ושוב שמקומות העבודה הם נטו עבודה, עלינו להימנע מיצירת קשרים אחרים בעבודה מכל וכל… וכי יציאה משותפת אינה סוג של 'קשר'?

אבל נניח לכל זה עכשיו, ולו יצוייר שאכן יש כמה בנות שעבורם היציאה הזאת היא אכן תעבור בלי נזקים (שוב, לא חושבת שזה כך, אבל 'לו יצוייר')
האם זה שחברה אחרת תצטרף (כי כשהטובות נוסעות, אז ה'מתנדנדות' – ודאי נוסעות) לא יהיה בכל זאת קצת באחריותה?

אז כנראה, שדווקא למי שבדרגה גבוהה יותר – יש מידת אחריות גדולה יותר.
דווקא בגלל המעמד שלה – היא נמצאת במקום שאולי היא צריכה להסתכל על הדברים האלו במבט יותר כללי…

עניין עגלה ערופה מלמד אותנו רבות, על כוחה של אחריות ציבורית.
וכל זקני העיר ההיא ירחצו את ידיהם …וענו ואמרו ידינו לא שפכו את־הדם הזה ועינינו לא ראו: (דברים כ"א ז')

רש"י וכי יעלה על הדעת שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה
התורה הקדושה מלמדת אותנו פרק בענין אחריות ציבורית של ראשי בית הדין
ומן הסתם, נוגי גם לכל אחת בעלת השפעה על אחרים באשר היא.

המעשים שלנו הם כאלו עם השפעה,

אם היה בעיר מסויימת מצב שאדם נכנס ויצא מבלי שאף אחד צייד אותו בדרכו, אז ראשי העיר צריכים לומר "ידינו לא שפכו" משמע, שיש עליהם תביעה כל שהיא…

למעשים שלנו יש השפעה, בין אם נודה בזה ובין אם ננסה להתעלם…
ובודאי שמידה טובה מרובה:

כשאני מתחזקת – זה משפיע הלאה על עוד מעגלים – שאין לי מושג אפילו עד לאן הם יגיעו…

לפעמים יש משהו שאולי ברמה האישית, אני יכולה לעשות אותו
אבל אולי אחרים שיעשו כמוני, כן יכשלו חלילה?

ואז, האם תוכלי לומר "ידינו לא שפכו…"?

****

אתמול יצא לי לשמוע איזו שיחת של הרב פינקוס זצ"ל על ראש השנה
הוא הסביר שם שיש הבדל מהותי בין ראש לשאר הגוף
הגוף מוגבל – רגלים יכולות להגיע בקפיצה 20 ס"מ, בעליה על סולם מטר וחצי

ידיים – עד להיכן שהן מסוגלות לזרוק… וכו'

אבל איברי הראש-כוחם למרחוק

ריח אפשר לחוש גם מרחוב סמוך, לשמוע – אפשר גם רעמים משמים ולראות? אפילו כוכבים במרחק שנות אור…

ראש השנה – זה יום המאפשר השגות ללא גבול

גם דברים שבמהלך השנה – אין לנו יכולת להשיג – ראש השנה זה יום שמאפשר לדברים מעל הטבע הרגיל שיתרחשו

ובעניין שאמרנו קודם – גם על השפעת אדם אחד, או אדם שיש לו השפעה על עוד…
אדם שמזכה את האחרים – הוא אדם שעובר ממצב של הגבולות המצומצמים שלו – להתרחבות שיכולה להיות אין סופית…
וכי לא שווה להשקיע בהשפעה חיובית?
הימים האלו של אלול הם ימים של הכנה לקראת ימי הדין הגדולים
ימים בהם המלך פה, לידינו ממש…
בואו וננצל את הימים הגדולים לבקש על עצמנו, על משפחתינו ועל העם כולו
להיות מאלו המשפיעים אך טוב בעולם!!

שבת שלום,

לאה