אמנם העולם נברא למעשה בשלהי אלול, וראש השנה – א' בתשרי הינו היום השישי לבריאה, והוא יום יצירת האדם.

אך כבר אמרו חכמינו בגמרא, שבא' בניסן עלה במחשבה לפני ה' לברוא את העולם, וחודש ניסן הוא הוא החודש הראשון.

באמצעיתו של החודש הראשון נגאלנו ממצרים, גאולת אמת, ונעשינו לעבדי ה'.

ממחרת השבת החילונו סופרים את הימים עד ליום הנכסף – יום מתן תורה.

כעת, בשנת ה אלפים תשפ"ו לבריאת העולם, עומדים אנו בשלהי החודש הראשון, בתחילת החודש השני, ובשבוע השני של ספירת העומר.

בזמן המדויק הזה, ראוי לנו להתבונן שוב במטרת הבריאה ובתפקידינו אנו.

בתפילת מנחה של השבת הקרובה יאמרו פרק שני בפרקי אבות. בפרק שישי משנה י"א אומר התנא: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא אלא לכבודו" – מטרה זו עולה ומתגלה גם מדברי הראשונים והאחרונים המבהירים כי הסיבה המרכזית לבריאת העולם כולו, היא רצון האלוקים בגילוי ייחודו, כמו שאומר הנביא ישעיהו: "כה אמר ה' אלוקים… אני ראשון ואני אחרון…"  

מטרה זו מתגשמת על ידי שהאדם, נזר הבריאה, מכיר באלוקיו ומהלל אותו, כנאמר בישעיהו: "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו". 

ההודיה לבורא מהווה תנאי ליצירה, כמובא במדרש אותיות דרבי עקיבא אות ת' :

 "אמר הקדוש ברוך הוא, אפתח לשון פה של כל בני בשר ודם,

 כדי שיהיו מקלסין לפני בכל יום וממליכין אותי בארבע רוחות העולם,

שאלמלא שירה וזמרה שהם אומרים לפני בכל יום לא בראתי את עולמי"  

ההודיה לבורא, כאמור, מהווה תנאי ליצירה, והכרה בטובות ה'-  היא מטרת הבריאה. 

 העולם נברא מתוך חתירה לפרסום כבודו וייחודו של הקדוש ברוך הוא.

דברים אלו מורחבים במדרש שוחר טוב: 

"כך היה העולם, תוהו ובוהו, 

וברא ה' את העולם, וברך את האדם,

 והשליטו בכל טוב, כדי לקלסו".

כמו כן, בזוהר הקדוש מוזכר כי האותיות של המילה 'בראשית' הן "תאב שיר".

כלומר, המהות העומדת מאחורי בריאת העולם היא רצונו של הקדוש ברוך הוא לשירתם ישראל.

[ממש כמו המשל הידוע שהרבינו לשמוע בצעירותינו, על המלך שביקש ללכוד למענו ציפור שיר קטנה, משום שאהב את קול זמרתה ותאב היה לשומעו בכל עת]

הרב אשר וייס שליט"א, בעל "מנחת אשר" מרחיב:

"עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" (ישעיהו מ"ג כ"א) – רש"י: "למען תהלתי יספרו" .

והרד"ק: "יצרתי להיות לי לעם והם יספרו תהלתי על הנסים שאעשה להם בהוציאי אותם מהגלות"."

במילים פשוטות: הוציאנו ה' ממצרים על מנת שנהללו ונספר על הניסים שעשה לנו!

"וכך כתב אדוננו הרמב"ן בסוף פרשת בא: "וכוונת כל המצוות שנאמין באלקינו ונודה אליו שהוא בראנו והוא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה ואין לעליון חפץ בתחתונים מלבד זה שידע האדם ויודה לאלקיו שבראו". ומן הנאמר משמע, שזה תכלית יעודו של עם זו עם ישראל, לספר תהלות ה', להודות ולהלל לשמו הגדול.

"ובית אב לכל דברי הראשונים הללו בביאור הפסוק, מצינו במדרש רבה פרשת במדבר (ה' ו') "לפי שישראל נבראו לומר תהלתו של הקב"ה כמו דתימא 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו'".

"זו היא החפץ הבלעדי של ק-ל עליון בעולם, שידע האדם ויודה לאלקיו שבראו."

בשביל זה נבראנו. בשביל לפתוח את העיניים ולראות את הטובות בהן מקיף אותנו ה' יתברך, ואז לפתוח את פינו ולהודות. להלל. לשבח. ולא להפסיק להודות!

"ולבי אומר לי", ממשיך הרב: "דמשום כך קרויים כל בני ישראל יהודים, על שם ההודיה. דהנה אמרו חז"ל בברכת יעקב ליהודה "אתה יודוך אחיך, שלא יהיו אומרים ראובני שמעוני וכו' אלא יהודי" הרי שיעקב ברכו ליהודה שיהיו כל בני ישראל קרויים על שמו. ונראה בטעם הדברים לפי המבואר, דלאה קראה שמו יהודה ואמרה "הפעם אודה את ה'". 

וזו תמציתו ויעודו של כלל ישראל שידעו ויודו לה' שבראם."

ה' ברא את העולם כולו כדי שיהווה מקום מתאים לאדם לחיות בו. 

והאדם, דהיינו, היהודי – קיבל תרי"ג מצוות לעבוד בהם את בוראו, כאשר תכלית כל המצוות להביא את האדם לאמונה מוחשית בבוראו ולהודיה לו.

זה כל הענין של הקב"ה בבריאת העולם כולו!

"שידע ושיודה, שני ענינים יש כאן ושתי מצוות שונות. 

הראשונה שידע האדם, שהרי רבים הם בני האדם המתהלכים בעולם כאילו שלהם הוא, כאילו אדוני הארץ המה בהרגשת "כוחי ועוצם ידי עשו לי את כל החיל הזה" ולא ידעו ולא יבינו יושבי חשך וצלמות אלה, שאלמלא הקב"ה עוזרו כאין וכאפס הוא בטל ומבוטל כעפרא דארעא."

קודם כל דבר להכיר באמת ולזכור בידיעה גמורה שהקב"ה ברא את העולם ואותי בתוכו.

לא אני עשיתי. אני אינה עושה. ואין בכוחי לעשות גם בעתיד.

ה' אלוקינו הוא היה, הווה ויהיה. הוא עשה הכל ומרצונו הכל נעשה וייעשה.

 "וזכרת כי ה' אלקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל". ממשיך 'מנחת אשר', "שטף החיים ושגרתו, הם המטעים את לב האבן לחשוב שחוקי הטבע הם השולטים בעולם, כחו של אדם חכמתו ותושיתו הם אשר יאפשרו לו להצליח ולעשות חיל, ולא ידעו ולא יבינו את שאמר שלמה בחכמתו:

"שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המירוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר וגם לא ליודעים חן כי עת ופגע יקרה את כולם…כי גם לא ידע האדם את עתו כדגים שנאחזים רעה וכצפרים האחוזות בפח כהם יוקשים בני האדם לעת רעה כשתפול עליהם פתאום", ופירש רש"י שם: "בהם יוקשים בני האדם – במכשול קטן וחלש כמו המצודה רעה והפח, נכשלים בני האדם בעת פקודת רעתם, כשבא עתם לפול הרעה עליהם פתאום במצודה רעה".

הלא הגבור שבגבורים כעלה נדף הוא כשבא יומו. וחכם הרזים ככסיל ההולך בחושך הוא מול פגעי השעה. ומקרה אחד יקרה את כולם. והלואי שיכירו, שהיושב במרומים הוא שעיניו צופיות על כל הליכות בני האדם, הוא שבראם, והוא שיושב ומפרנס מביצי כינים עד קרני ראמים."

"וכאשר ידע האדם ממילא גם "יודה לאלקיו שבראו" ולא יהא כנבל הכפוי טובה למקום. וכמו שהוכיח משה רבינו את בני ישראל "עם נבל ולא חכם. הלה' תגמלו זאת?! הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך", וכך פירש שם אדוננו הרמב"ן "עם נבל – שאינו מכיר טובה".

 ובדרך זו מובנים דברי חז"ל (ויק"ר ט' ז') "כל הקרבנות עתידין להתבטל חוץ מקרבן תודה" שהרי התודה מבטאת את תמצית היותנו יהודים.

והיא שעמדה לנו ועומדת לנו באורך הגלות וכמו שאמרו במדרש רבה: "לכך כדי שיתהלל שמו בהם הקב"ה חותמה לטובה, שנאמר 'שימני כחותם על לבך' והיא גרמה להם שלא נכרתו בגלות".

נהללך בידיעה

נברך בפליאה

נכיר שבראתנו

וזו המטרה

כי יהודים אנו

מכירים וגם מודים

התודה היא תמצית

היותינו יהודים

הוסף לנו ניסים

חתמנו לטובה

-יתהלל שמך בנו

ולא נוסיף לדאבה!