אני יושבת בשעות המוקדמות והשקטות של חול המועד, ושואלת את עצמי: מדוע?
למה פתחת ספרים והתחלת להעמיק? למה פתחת מחשב והתחלת לכתוב?
מה גורם לי להניח את הספר שקניתי לי לחג ולהניע את עצמי לעשיה מסג אחר?
למה שלא אלך לנוח, לקרוא, להכין עוגה טובה או פשטידה עסיסית?
למה להקשיב לקול הלוחש כגחלים ורוחש לי בלחש,
שעלי לעשות מה שהומות לי מעי –
ולדבר שוב על AI???

זה טיפשי, אני אומרת לעצמי:
כשניסית לדבר על זה בעבר, לפני שעוד אחרים נשאו את הקריאה,
כשאמרו לך: מוזרה. את סתם מגזימה. היזהרי, כי עוד דיבור או שתיים יאמרו שאת לא רלוונטית.
היית כקול קורא במדבר.
ועכשיו? ב"ה! כבר מדברים על זה אחרים
ויש מודעות לנושא
לא מספיק?
אבל הרגשה פנימית חזקה אומרת לי:
לא!
זה לא מספיק…

יש רמות שונות של תפיסת AI בציבור שלנו
אני חושבת שאם הייתי (חלילה:) מנוע AI, הייתי מוסיפה עכשיו כמה סמלילים לתאר את רמות ההיכרות של הציבור עם הAI:
מח – לאילו שעדיין לא חקרו והבינו את היקף הנושא – חסרים להם פשוט ידיעות.
לב – לאלו שיודעים בשכל שאכן יש כאן בעיה ומדובר בנושא משמעותי מאד, אבל הם עדיין לא מרגישים את העוצמה הזאת, חסר להם בהרגשה.
כבד – אלו שיודעים ומרגישים, אבל זה 'כבד' עליהם. היתרונות קורצים להם והטעם הטוב של מה שהAI מציע – מטהר להם את השרץ בק"ן טעמים…
רגל – אלו שכבר נמצאים שם.. התרגלו. וכולנו יודעות עד כמה קל לאמץ הרגלים נוחים וכמה קשה להיפטר מכזה הרגל…
ואחרונה חביבה: יד – קבוצת 'משלח יד' -קבוצה משמעותית מאד, שהרבה מאיתנו חלק ממנה: אלו שמוכרחות להשתמש בAI לצורך עבודה. ואז, מבחינה מסויימת, האתגר קשה פי כמה. משום שזה לא שאני מרחיקה את זה ממני וזהו, זה לא שאני מסמנת תגית פשוטה בנטפרי "ללא AI" ואני מוגנת… אלא אני מוכרחה לזקק כל הזמן. להשתמש מחד – ולהמנע מאידך…

נשארתי ביד עם קבוצה שלא מצאתי לה בדמיוני 'סמליל': אלו שלא מאמינים. לכתחילה חשבתי שזאת קבוצה משמעותית, היא חקרה ולמדה את היקף הבעיה, היא מבינה שזה מסוכן – אבל לא מאמינה שאכן 'הכצעקתה'
חשבתי לעצמי: איזו צורה אתן לה, לקבוצה הזאת שרק 'לא מאמינה'
ואז הבנתי שאין קבוצה כזאת…
היא אולי לא יודעת, אולי כבר זורמת מתוך הרגל או שבויה בקסם…
אבל כל מי שמסתכלת על הנושא בבהירות, באומץ ובמורא שמים – יודעת שיש כאן נושא הדורש ליבון  נוקב.

אני ממשיכה ושואלת את עצמך:
מה בוער?
אנשים יכירו עוד קצת, ייחשפו ויבינו יותר…
וגם על זה יש תשובה. תשובה במילה קצרה ומוכרת:
חבל!!!!
אנחנו עכשיו נמצאות בתקופת הזדמנות שאין שניה לה בהיסטוריה.
מצד אחד,
אנחנו מתחילות להכיר את היקפה של הבעיה,
יותר ויותר צעירים שהציצו ונפגעו צועקים "הצילו",
יותר מידי מבוגרים גילו סדקים ביסודות שהיו כל כך מוצקים
ההתרעות מצפצפות בקול מחריש אוזנים
ואזעקות נישאות ברמה בקול מרעיד לב
יש הרבה מידע, הרבה הגיון בסיכונים העלולים להקיף אותנו בעולם 'AI-אי'
יש, כמובן וב"ה שמסר עולמו לשומרים, יש  גם הרבה אזהרות והוראות מצד גדולי ישראל
ומצד שני,
רובינו עדיין חופשיות להביט על הסוגייה במבט נקי וזך ולקבל החלטה שהיא פיס לחיים!
עדיין לא התרגלנו, ברמה שאי אפשר לעזוב
עדיין לא שקענו בפיתויים שהAI מרעיף על העולם
עדיין  לא 'נמכרנו אני ועמי' לנחשול האדיר העומד להציף את העולם כולו
ולכן-
זאת תקופה שהיא הזדמנות חיים אדירה.
לפני שתי עשורים השתמשו בעולם בביטוי 'אוטוסטרדת המידע' – העולם נסע במסלול מהיר, בערוציו זרמו בליוני פיסות מידע בכמויות בלתי נתפסות. אנשים וגם מומחים וחוקרים עמדו נרגשים מול האפשרויות הבלתי מוגבלות בעולם ללא גבולות.
ואנחנו? היהדות התורנית נחלצה חושים והבינה שיש לנו התמודדות חדשה ומאתגרת מאד.
ב"ה, היו גדרים, סינונים, קבלות והנהגות, שבלמו מעט מהכאוס שהיה יכול להיות.
אבל-  מי שמכיר מעט לעומק את המציאות של עידן הAI.
מי שיודע שכל הצפת המידע בעשורים הקודמים – הם רק תשתית והכנה להמצאות החדשות של הדור הזה
יודע להגיד היום, שאוטוסטרדת המידע של שנות העשור הקודם – היו בסה"כ 'שביל חימום' למה שעתיד יהיה להגיע לעולם…
יש כאלו שידעו להגן על עצמם – אז, ולאורך הדרך כולה, החיים שלהם ושל צאצאיהם – היו קלים יותר…
בורא עולם הכין אותנו לקראת העשור הבא, וכל מה שידענו על סכנות הטכנולוגיה היה כעין 'פרומו' למה שהמבול הבא יביא בכנפיו.
היום הזה,
ספירת העומר תשפ"ו אלו רגעים של הזדמנות מיוחדת.
רגע לפני קפיצה לתוך האוטוסטרדה הבאה, העומדת להסיע את כל באיה לדרך מדורדרת, הרבה יותר מאי פעם שימי לב – יש נתיב בריחה, יש לך את הזדמנות הזהב להציל את עצמך, משפחתך, עכשיו ולדורי דורות…
רוצה לצאת למסלול בדיקה?

ימי ספירת העומר של תשפ"ו הם ימים אחרים לגמרי מאלו של תשפ"ה.
הם פוגשים אותך משהי אחרת.
365 ימים של עשיה נוספים עומדים לימינך וקוראים לך – בואי לנצל את הימים הגדולים
בואי לספור ספירה אמיתית שתביא אותך לספירה אחרת
גבוהה
מזוככת
מתאימה יותר למעמד מתן תורה בסיני

***
הרבה שיחות ודיונים היו לנו בנושא. קומץ חברות שאכפת להן ואנוכי, הפכנו במחשבתינו בשנה האחרונה –
מה אפשר לעשות עם הנושא הזה.
מצד אחד הוא כל כך גדול ועצום,
ומנגד – דווקא בעידן שאחרי 'אוטוסטרדת המידע' – אנשים כבר עייפו מלשמוע.
לֹא רוֹצָה מֵידָע! לֹא רוֹצָה נְתוּנִים! רוֹצָה מַסְקָנָה אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם…
בִּקְצָרָה
מִלָּה בְּשׁוּרָה
וְשֶׁאַרְגִּישׁ בְּשׂוֹרָה
עִיּוּן? בַּקָּרָה?
פְּלִיז, בִּמְשׂוּרָה…
אָה…
וְגַם אָנִימַצְיָה מְהִירָה,
וּמוּזִיקָה שְׁזוּרָה
"שֶׁיִּהְיֶה בְּכֵּיף"! מָה רַע?

אז זהו שאני לא הולכת להבטיח לכן את זה.
רוצה ברמה האישית, להקדיש את ההכנה לקראת היום הגדול של 'זמן מתן תורתינו'-
לבחינה והעמקה של תזזיתיות 2026 וחוסר הוודאות העולמית-
מול הערך המוחלט, היציב, הבהיר, המרומם ומשיב הנפש של הגדולה במתנות שזכינו לה –
תורת ה'.
בפרקי אבות גילו לנו חז"ל מהם 48 הדברים שעל ידם נוכל להפוך את התורה ל'קניין':
"שמלכות וכהונה הם זכויות ומשפטים, מה שאין כן הארבעים ושמונה דברים של תורה,
הם חיובים שהרוצה לזכות בתורה, יקנה אותה… רק על ידי שמירתן כראוי" (תפארת ישראל)
אני מנסה, יחד איתכן, ללמוד את הברייתא המפורסמת של מ"ח קניני תורה- ולנסות לראות איך וממה עלי להישמר בעידן הזה…
כולנו חזרנו עכשיו מתקופה מיוחדת. פסח בצל המלחמה, תשפ"ו.
חלקינו בצל טילים, הרבה מאיתנו ממש בתוך זירת קרב וכולנו בתוך זירת ניסים אחת גדולה.
סיפרה לי משהי שחברה שלה הזמינה פועל זר לעבודה מסויימת.
הוא אמר לה: בסדר, אני אבוא אבל בתנאי אחד.
בתנאי שאם יש אזעקה – אנחנו הראשונים שנכנסים, רק אחר כך הדיירים.
"כי אתכם האלוקים מציל, אנחנו צריכים להגן על עצמנו"!!!

אין ספק שאנחנו בתקופה בה נגלים ניסים מיוחדים עלינו כעם.
אבל לְמָה? לשם מה בורא עולם עושה לנו את ההנהגה הכל כך מיוחדת הזאת?

בפרשה השבוע יש לזה תשובה:
אחרי הציוויים על שמירת טהרה בחיה, בהמה, עופות ודגים,
אחרי האיסורים וההרחקות מהשרצים
אומרת התורה כך:
"כי אני ה' אלוקיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ, כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים והייתם קדושים כי קדוש אני" (ויקרא י"א כ"ד)
רש"י הקד': על מנת שתקבלו מצוותי העלתי אתכם.
ד"א בכולן כתיב "הוצאתי" וכאן כתיב "המעלה"
תנא דבי רבי ישמעל אלמלא לא העלתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמעין בשרצים כשאר האומות, דיים.
הקב"ה מוציא אותנו ממצרים, וממשיך ומציל אותנו מכל האומות הקמות עלינו לכלותינו-
בשביל סיבה ותכלית.
בשביל מעלות שאנחנו, בנות העם היהודי, אמורות להתעטר בהם על שאר האומות.

דרגות בקדושה הן מעלות שעלינו להתמיד ולעלות בהם.
כל דור עם המפריעים שלו,
כל תקופה עם הקשיים והנסיונות אותם שולח בורא עולם על מנת שנצליח להעלות ולקדש את עצמנו עוד ועוד.
לפעמים נראה שהאתגר כל כך גדול…
איך יש סיכוי בכלל, מול עולם 'שרץ' לכיוון מסויים, איך נוכל להגן ולשמור על עצמנו?
היש לזה סיכוי בכלל???

בודאי שיש!

והנה לנו מילים יקרות מתוך רש"י על הפסוקים האלו ממש:
" … כשם שאני קדוש שאני ה' אלוקיכם, כך והתקדשתם, קדשו עצמכם למטה.
"והיתם קדושים" לְפָנַי שאני אקדש אתכם למעלה ובעולם הבא"