כולנו אוהבות לכוון לאהבת ה'.
אנחנו יודעות שיש לפעמים שמעשינו אהובים לפניו ויש פעמים שיותר…
מה ה' יתברך הכי אוהב?

כאן בפרשה רש"י מגלה לנו.
מה מכל הזהב וכלי החמדה שנאספו למשכן, ה' יתברך חיבב ביותר.
מה? בדיוק את המתנות שלנו, הנשים.
לא של זהב, לא של כסף – מראות פשוטות יחסית
אבל כל כך חביבות.

"ויעש את הכיור… במראות הצובאות אשר צבאו פתח אוהל מועד…" (שמות ל"ח ח')

רש"י הקדוש: "במראת הצובאת" – בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע א"ל הקב"ה קבל כי אלו חביבין עלי מן הכל שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים.

ממליצה בכל לב פשוט לפתוח את הרש"י הזה ולהתענג עליו במקור. אבל אני רציתי שניה להתעכב דווקא על ה'מתקשטות'.

אחד הדברים הנפלאים במושג 'צניעות' – זה השם שלה. 'צניעות' זה לא דיכוי המעלה, אלא הצנעה שלה. העניין הזה מוסבר בצורה כל כך יפה בשיעורו השבועי של הרב טודרוס מילר, שאין צורך להוסיף הרבה, אבל רק להאיר מחדש.
אולי גם אתן התוודעתם אתמול במסגרת העבודה לחגיגות יום 'האישה' (ואני ממש מתאפקת לא לכתוב את החרוז המתבקש שמתחיל ב'טיפ…' :)
מסכנות באמת אותן נשים מדוכאות שאין להן את האוצר החבוי הזה של מעלת האישה היהודית.
אצלנו זה לא ה'איך לא להיות' אלא 'איך לרכז את הכל במקום הנכון'
זה המשמעות של צניעות – של מסך סביב המשכן (שהנשים היו אלו שטוו אותו) של הגנה סביב הבית, של התמקדות בפנים ולא חשיפה וריקון חיצוני.

את מה ה' יתברך חיבב יותר מכל?
את ההתקשטות, ההשקעה והרצון החזק – לבנות את הבית מבפנים!

מאחלת לכולכן שבת שלום,
שבת של מנוחת אהבה ונדבה,
לאה