שלום כולן,
אתמול נוכחתי שוב כמה דברים פשוטים, יכולים להיות מיוחדים. איך? אם הם באים ישר מהלב… חווינו אתמול, כמה מאות בעלות עסקים (עצמאיות, מה שנקרא) חוויה מעוררת השראה, במפגש השלישי ל 'מן המרחב' – מפגשים חודשיים בנושאי ערכים בעסקים.
ציפי ארנטרוי, שכה רבות מאיתנו מכירות אותה מ'לורם אפסום' (גם אני לא הבנתי מה זה. זאת קהילה שלה, ליוצרות בתחומי תקשורת חזותית, ולורם איפסום זה שם קוד של מעצבות גרפיות… מותר לנו לא לדעת הכל. נכון?:) שתפה אותנו במצגת מתוקה שהציבה לכולנו מראה ישר מול עומק הלב, ושיקפה לנו איך החיים היותר טובים, הם החיים הנכונים.
והאמת, שגם בלי לראות את המצגת או להשתתף במפגש זה משהו שכל אחת יכולה להרגיש, לו רק תנשום עמוק ותנטרל רעשי רקע. חיים שלווים ומאוזנים, הנסובים סביב הציר הכי אנכי בחיים שלנו "אנוכי ה' " – הם המתכון הכי בטוח לחיי שלווה ואושר.
נשמע לכם מסובך ובלתי אפשרי?
לפני שנכתוב כמה מילים על העניין המהותי-
אספר את מה שהביאה לנו את רחלי דיין מנהלת בית ספר רביט סקול: הדרכה מדהימה על כמה כלים טכנלוגיים שמאפשרים לממש את הרצון לחיות חיים טובים יותר. כלים שיאפשרו לכל אישה להתפתח מקצועית אבל במסגרת הסטדרטיים הערכיים שהיא חפצה לחיות.
והאמת, שהיכולת הזו, לחיות חיים כאלו, היא נכס אמיתי. היא מאפשרת לנו לעשות סדר אמיתי בכל הבלאגן הזה שהעולם מייצר עבורינו נון-סטופ. והיא מביאה לבהירות כזאת שמשרטטת עבורינו גבולות ברורים – בין שטח העבודה החיוני והנכון, לבין השלילי והמיותר.
אפשר לקרוא לזה בשם: "היכולת להבחין בין צרכים לצרחות"
זה אומר, לארגן את העולם ומה שיש לו להציע בשתי קטגוריות ראשיות:
האחד, כל מה שאנחנו צריכים. זה יכול להיות מרכבה עם סוס לאחד, או נסיעה באוטובוס לאחר, זה יכול להיות בשר ויין לאחד, ולחם אנג'ל לאחר – כי בהחלט הצרכים שלנו משתנים מאחד לשני, אבל כל אחת יודעת שיש דברים שהם עבורה צורך ויש דברים ש… פחות…
שורש הצורך יכול להיות נפשי, פיזי, משפחתי, תרבותי, חברתי או עוד סוגי נסיבות שונות – המייצרות מציאות של צורך. ומה שהוא צורך – זה בהחלט משהו שמותר ואף ראוי לנסות להשיג.
ושאר הדברים? מה שאני יותר 'רוצה' מ'צריכה'? את כל ה'שומנים' שמעבר לצרכים שלי, אפשר לקרוא במילה אחת "צרחות", משהו שהעולם, החברה, הסביבה – צורחים כככל היום… ואני? אני נוטה להתבלבל בקלות בין צרכים לצרחות…
ומדוע נזכרתי בזה השבוע?
א. לא נזכרתי, זה משהו שאי אפשר לשכוח.. זה פוגש אותנו בכל כך הרבה סוגיות חיים, שאי אפשר לשכוח את העובדה שיש צורך לעשות אבחנה טובה בין צריכה לרוצה או בין צריכה לצרחה…
ב. הפרשה הזאת מזכירה לנו שההבדל בין צרכים לצרכות זה לא משהו חדש, זה משהו שעובר מדורי דורות:
;"ויאמר עשי יש לי רב…ויאמר יעקב… וכי יש לי כל" (בראשית ל"ג, ט' י"א)
רש"י: יש לי כל-כל סיפוקי, ועשיו דיבר בלשון גאוה יש לי רב – יותר ויותר מכדי צרכי
יהודי כשר, במובן האצילי והמרומם של המילה, זה לאו דווקא זה המסתגף, זה יהודי היודע את המינון המדוייק של מה שהוא צריך.
בדיוק כמו שבאכילה, יש לנו את המנגנון הפנימי המאותת לנו מה אנחנו אמורים 'לצרוך' ומה עבורינו 'צרחה' בעלמא… או צרכה 'דעלמא'…
אדם בריא, מרגיש היטב מתי הגוף מאותת לו "אני שבע". מנגנון השובע הזה קיים בעוד אין ספור זירות. כל מה שתחת הקטגוריה של 'צרכים' בורא עולם יזמן לנו שנשיג את הצרכים. בנחת, בשלווה…
אבל צרחות?
זה לא שלנו!! כשאנחנו עובדים על עוד ועוד סיפוק 'צרחות' – זה הפרה של האיזון המתאים והאישי שלנו… וזה מה שגורם לתסכולים, התמוטטויות וכו'
ככל שנדייק לעצמנו את ההבדל בין 'יש לי כל' ל-'יש לי רב' כך יגדלו סיכויינו להרגיש ולחיות חיי אושר,
חיים של יש לי כל-כל סיפוקי…
שבת שלום ומבורך,
לאה
