שלום כולן,
ישבנו שם יחד בלובי המלון,
אחרי העוצמות שנחשפתי עליהן בשבעה
הבנתי שיש עוד הרבה הרבה מה לקבל ממנה…
הרגשתי שלפני שאני משוחחת עם תמר ביטון בשידור חי לכולנו
אני חייבת איזה מנת כח אישית…
ביקשתי ממנה את הזמן שלה.
רק להגיע, לשבת ולהיות לידה –
כבר מרגישה את הכח והעוצמות שנמסכות גם בעצמות שלי,
עוד אישה של יום יום שקצת לאה מפעם לפעם…
ואז הרשיתי לעצמי לשאול משהו שהרגשתי שאולי מותר בכל זאת להעלות על דל השפתיים.
כי אני יודעת איך מתמודדים, ב"ה, עם ניסיונות 'בגובה העיניים'.
אבל הדרגות האלו? האם גם בדורנו אפשר להגיע אליהם?
ושאלה הרבה הרבה יותר משמעותית, האם אנחנו באמת רוצות להגיע לשם?…
לא לא לנסיונות חלילה,
'נסיונות', כך אנחנו משננות שוב ושוב, 'נסיונות לא לוקחים'
אבל האם אנחנו רוצות להיות בדרגה של 'את אשר יאהב ה' '…?
תמר כזאת מתוקה ומאפשרת. ואני הרשיתי לעצמי לשאול הכל.
כן. גם את זה.
והתשובה שלה מנגנת לי בראש ולא עוזבת אותי…
חייבת לומר שזה לא רק התשובה שלה,
אלא גם ובעיקר היא בעצמה,
הקול הצלול שנושב בין המילים,
ההארה והבהירות הקורנת מהחיוך בעיניים.
והכי מהכל – השלווה! השלווה השמורה למי שזוכה לראות את אור האורות…
את צודקת, היא אמרה לי, שואלים אותי "את רואה, היית כזאתי צדיקה… ותראי מה קרה לך בסוף…"
"ומה ענית?" אני מעיזה לשאול…
מה עניתי?
עניתי:
מה זה משנה מה קרה לי…
זה האמת!
ואז היא הוסיפה בכמעט מנגינה:
וזה מה שהכי אושר בחיים… להיות קרובה
קרובה ואהובה
ואוהבת
את ה' יתברך…
****
תוך כדי הדברים אני גם נזכרת, כמובן, בדבריה המאירים של הרבנית דיסלדורף על 'עול תורה ומצוות'
על כך שמי שיודעת מה זה 'עול', מבינה את האור שבדבר:
עול הוא לא המשא הכבד, אלא זאת רק הרצועה המסייעת להרים אותו, את המשא הכבד.
לכולם, בכל העולם הזה יש קשיים וסבל. לכולם.
בכל העולם יש אובדן, מחלות, עוני, בדידות, צער וכאב.
רק שאצלנו זה קורה 'במנגינה' אחרת…
וזה כל כך השתלב לי עם הרוח שנשבה מתמר,
והזכירה לי את אותו קול ששמעתי לפני כמה עשורים
תוך כדי שיעור 'חומש' על הפסוק הראשון של ספר ויקרא.
תמיד ידעתי שיש רשר"ה 'מתוק' על הפרשה,
אבל עכשיו, בזכותכן, התעוררתי לנשום את הכל מחדש.
אז הנה, כתבתי לכן מילה במילה… זהירות – מתיקות בכמות גבוהה:)
… משמעותו של 'קרב' לפי מובנו הפשוט היא להתקרב, להגיע לידי קשר קרוב עם משהו. נובע מכך שתכליתה ותוצאתה של ה'הקרבה' היא מושג על צד החיוב, השגת קיום נאצל יותר… נובע מכך גם, שהקרבן משמש לספק את צרכי המקריב ולא את צורכי זה שהקורבן הוקרב אליו. רצונו של המקריב הוא, שדבר משלו יבוא לידי לידי קשר קרוב יותר עם ה'…
תכלית קורבן היא לבקש אחר קרבת ה' "קִרְבַת ה' יֶחְפָּצוּן" אותה 'קרבת אלוקים' אשר עבור האדם מישראל הוא היחיד ואשר בלעדיה הוא חש 'כבהמות', שסר מעליו היעוד האמיתי של האדם.
במקדש ה' יבין האדם שקרבה אל ה' היא קנה המידה היחיד לבניית השקפתו על החיים, ולהערכת אושרו האמיתית "עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי קֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם".
שם, בדביר ובהיכל , יראה האדם באופן ברור, שאושרו הרוחני והחומרי יתפתח ויפרח רק על ידי קרבה אל ה' ושלטון תורתו, ושזהו ייעודו האמיתי. שם בחצר ילמד האדם שהדרך היחידה להשגת קרבת ה', היא התמסרות גמורה לאש המהירה , המטהרת והמחיה של התורה. שם באות חידות החיים על פתרונן. שם נקבעת מידת אושרו על פי מידת קרבתו אל ה'. שם 'כַּלָּה שְׁאֵרֵי וּלְבָבִי' גוף ורוח נכספים לאלוקים חיים ולומדים לדעת אותו. שם כל ריחוק מה' מביא חורבן – 'רְחֵקֶיךָ יֹאבְדוּ' שם, הטוב נמצא רק בקרבה אל ה'.
יתרה מכך, רק קרבה לה' טובה לאדם "קִרֲבַת אֱלֹקִים לִי טוֹב" לפיכך מאבד ה'אושר' את משיכתו אם הוא נמצא בריחוק מה' בעוד שבקרבת ה' הייסורים מתמתקים ואף נהפכים לטוב. שכן במקדש ה' כל רוח וכל נשמה מזככת – להבין ולחוש מה באמת טוב לאדם: 'אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹקִים לְבָרֵי לֵבָב'
אז מה תכל'ס?
איך אפשר בכל זאת להשלים עם כל הסבל והצער?….
באמת אי אפשר!
ה', צריך כבר את הגאולה השלמה…
את אותו מקום מקדש שייבנה במהרה בימינו
ויביא לכולנו את האושר המושלם.
ראש חודש ניסן,
מרגישים את הגאולה באוויר…
מה עוד צריך?
כנראה עוד קצת אותנו…
זה הזמן
ככה, מתוך הנקיונות, הבלאגן, הקרצופים, הקניות, העומסים, הבישולים, הקציצות, הקיצוצים, הממ"ד, המדרגות, הטילים, התהילים-
פתאום הוא יבוא!
חודש טוב
ושבת שלום,
לאה
